דני קושמרו
מגיש חדשות 12, דני קושמרו, זוכר היטב את חגיגות העצמאות בעיר באר שבע, בילדותו: "הגיע הזמר, יש במות, מתרגשים, מחכים לזיקוקים ומותר להיות עד מאוחר בחוץ, שזה מאוד נחמד. זו שמחה נקייה וטהורה על זה שיש לך מדינה וזה לא ברור מאליו".
"אנחנו הולכים לקראת יום עצמאות אחר, אבל יש תקווה שיהיה פה יותר טוב, שנהיה יותר מאוחדים, כמו בימי תחילת המלחמה. בשטח, אתה מבין באמת איזה אנשים אחרים חיים במדינה הזאת. הגיעו מכל חתכי האוכלוסייה: קיבוצניקים, חרדים, תל אביבים. אחד עושה המבורגרים לחיילים, השני בינתיים מביא תחתונים. בכל מדינה אחרת כשיש מלחמה, אנשים בורחים. לכאן הגיעו במיוחד כדי להילחם, לתרום ולעזור".
"להיות ישראלי היום, זה להרגיש עד כמה המקום הזה הוא חלק ממך, עד כמה הוא משפיע על מי שאתה. אני עיתונאי, אבל הילדים שלי בצבא. אני לא מה-CNN, אני עיתונאי ישראלי. שנדע ימים טובים יותר ונזכור שאנחנו פה ביחד ואין ברירה אחרת, אנחנו ננצח".
אדוה דדון
בבוקר ה-7 באוקטובר, אדוה דדון נסעה מיד לעוטף עזה וסייעה בחילוץ ניצולי הנובה - בזמן שבן הזוג שלה, ידין גלמן, נקרא לקיבוץ בארי להילחם במחבלים ונפצע קשה. "06:30 בבוקר, אני במכתש רמון, במסיבת הפתעה שארגנתי לבן הזוג שלי עם הצוות שלו ובנות הזוג. הוא ישר קפץ לטלפון ואמר לי: 'תעירי את כל הצוות, אנחנו צריכים להגיע לבסיס'. רגע לפני שנפרדנו, ידעתי שיש דבר אחד שבן הזוג שלי אוהב יותר ממני - וזה את המדינה שלנו. זה אחד הדברים שמאוד משותפים לשנינו. אמרתי לו, לפני שנפרדנו: בבקשה תחשוב גם עליי".
"הבנתי מה קורה, ידעתי שאני צריכה להגיע לשטח כמה שיותר מהר. אני לא אשכח שבסביבות השעה 20:30 אוהד חמו דיבר באולפן ואני כבר ידעתי מה אני הולכת לומר בדיווח. אחרי שלא דיברנו כל היום, פתאום קיבלתי שיחה. על הצג כתוב ידין, בן הזוג שלי. עניתי לו: מאמי, אני 20 שניות לפני שידור, זה דחוף? אמר: 'לא, לא, הכל בסדר. חטפתי כדור לחזה, אבל הכל בסדר. אני בדרך לבית החולים, תחזרי לשידור'".
"אנחנו עם של גיבורי על, כמאמר התקווה 6. איזה עם מדהים יש לנו, שהתגלה במלוא תפארתו. הלוואי שכמו שאנחנו יודעים להילחם טוב יחד, נדע גם לחיות יחד".
חיים אתגר
המגיש חיים אתגר יודע שיום העצמאות השנה ייראה אחרת. "אני מאוד אוהב את ימי העצמאות - אוהב אותם כאזרח, אוהב אותם בטלוויזיה, אבל השנה קשה לחגוג את יום העצמאות. יום העצמאות זה רגע לחשוב על הנס הזה שקרה לנו. אני בן לניצול שואה. אבא שלי נולד בגטו. אין דרך אחרת לתאר את מה שאנחנו חווים כאן במדינה הזו מאשר נס. מי שלא מגיע מהמקומות שהגעתי מהם, לא יכול להבין את זה. בשבילי ובשביל המשפחה שלי, יום העצמאות זה אירוע. מה אנחנו עושים בשביל להמשיך לקיים את המדינה הזו, כאנשי טלוויזיה, כאזרחים? מה אנחנו עושים כדי שהנס הזה יימשך באותה עוצמה ובאותה איכות?".
"לא יודע אם נהיה בחגיגות השנה, כי זה לא הזמן לחגיגות, אבל בטח נהיה במקום שכדאי להקדיש מחשבה עמוקה לנס הזה ולהבין שהחיים פה הם לא מובנים מאליהם. עם זה צריך לנצח, עם זה צריך להסתדר, את זה צריך לאהוב. ביום העצמאות הזה צריכים לעשות טוב לאחרים, טוב לאנשים שנפגעו. זה התפקיד שלנו כישראלים".
עמית סגל
כשהפרשן הפוליטי בחדשות 12 עמית סגל חושב על יום העצמאות, הוא חושב על "חידון התנ"ך, טקס הדלקת המשואות, 'אנו נושאים לפידים' - ובעפרה יש תפילה חגיגית בבית הכנסת, כולם מגיעים לבושים בלבן כמו בשבת - אבל אתה יכול לצלם ולהקליט. זה חג דתי ועמוק, אבל עם מכוניות, טלוויזיה ועל האש", הוא מתאר.
"2023 הייתה שנה מדאיגה מאוד. אחרי תחושת המועקה הכבדה של הקרע, הגיעה המועקה האיומה של ה-7 באוקטובר. אז, פתאום קם משהו ואתה נדהם לגלות את כמות האנשים שמוכנים להשליך את החיים שלהם בשביל מישהו שהם לא מכירים. זה כאילו דור תש"ח מגיע אליך, אבל ב-HD. לא ראינו את זה בא. הופתעתי מהממדים. אתה קורא - ואנשים באים. אנחנו רוצים לתרגם את מה שראינו פה, את המאמץ הלאומי המרוכז, למשהו חדש".
"אני מקווה שהולך להיות יום עצמאות שמח, כי כל המטרה ב-7 באוקטובר הייתה לבטל את שמחת תורה ולבטל את העצמאות שלנו. זו שמחה על זה שאנחנו פה. זה מה שכל הדורות חלמו עליו, מקום שיש בו ריבונות יהודית, דגל ומשלחת לאירוויזיון ולאולימפיאדה. אנחנו לא הולכים לשום מקום. לא אשכח שלט שראיתי בח'אן יונס: '2024 היא שעתה הגדולה של ההתמדה'. זה הסיפור. אני די בטוח שנהיה בסדר".
אברי גלעד
המגיש אברי גלעד זוכר את הפעם הראשונה שמצעד יום העצמאות שודר בטלוויזיה הישראלית. "כשהייתי ילד גרנו בבית שהמרפסת שלו הייתה מעל הרחוב שבו עבר מצעד יום העצמאות", מתאר גלעד, "אני זוכר שבמצעד יום העצמאות 1969 שודר שידור הטלוויזיה הראשון במדינת ישראל. בטלוויזיה החדשה בסלון ראינו את המצעד בשחור-לבן - ומהמרפסת בצבע".
"מה-7 באוקטובר ראינו את העם הזה בתפארתו. ראינו את הנתינה, את ההקרבה, את האהבה, את הביחד. אנחנו עדיין רואים את זה. ה-7 באוקטובר עורר בעם הזה הרבה כוחות שהיו רדומים. ביום העצמאות כל אחד צריך להכריז על העצמאות שלו - על העצמאות שלו מהדעות הקודמות שלו, על העצמאות שלו ממחנה, על העצמאות שלו מהשפעה של משפיעים, על העצמאות להיות מי שאני באמת ולהגיד: אני פה כדי להישאר, אני חי פה, אני מוכן לשלם את המחירים כדי לחיות פה. זה חלק מלהיות עם - לכבד את המגוון ואת זה שיש גם דעות אחרות שיכול להיות שהן לא הדעות שלי. אני מאחל למדינה שכל אזרחיה יחליטו שהם רוצים לחיות ביחד ושכל אחד יעשה את הוויתורים הענקיים שלו כדי שהמציאות הזו תתגשם".
לי נעים
כתבת חדשות 12, לי נעים, מלווה מאז פרוץ המלחמה את המפונים, משפחות החטופים והפצועים ולמדה לא מעט עלינו כעם: "להיות ישראלי בעיניי זה גם כשנופלים הכי חזק, להצליח לקום ואפילו לצחוק על זה. זו התחושה שקיבלתי מכל הכתבות שעשיתי והמפגשים שהיו לי. אנשים שחטפו מאוד קשה, מצליחים בסוף לחייך, להסתכל על הדברים האופטימיים ולחזק אותי דרך איך שהם מתמודדים ובאופן שבו הם מסתכלים על החיים. אם יש משהו אחד שידעתי עוד קודם אבל גיליתי אותו באופן הכי מרגש שיש, אלה האנשים המטורפים שיש לנו במדינה עם תעצומות נפש מטורפות".
"הייתי בבארי בשבוע הראשון למלחמה. ראיתי אנשים שבורים וקהילה שלא יודעת מי נמצא ואיפה נמצא. היום, חצי שנה אחרי, אני שומעת אנשים שמחים ואופטימיים שמתכננים איך לבנות את השכונה מחדש. זה נותן לי תחושה שאני מוקפת באנשים שיש לאן ללכת איתם, שאפשר לבנות איתם מדינה. זה מאוד מחזק. מאחלת שתהיה שנת הקשבה והכלה, יותר אהבה, פחות שנאה - ואפשר אפילו לאחל שלום".
אלי פיניש
"יום העצמאות הזה יהיה אולי הכי משמעותי שאני זוכר", אומר הקומיקאי והשחקן אלי פיניש ("ארץ נהדרת"). "מה-8 באוקטובר אני הולך לבתי חולים. עובר מיטה-מיטה, חדר-חדר, חייב לדחוף בדיחה. הייתי אומר לפצועים: 'את הסיפור הזה אתה הולך לספר עוד 50 אלף פעם. יש לך הזדמנות לתת לו טיפה שיפור. לא היה לך אקדח - היה לך סכין בפה. לא הייתם שישה, היית לבד. אתה יודע, רמבו. תגדיל".
לדברי פיניש, גם בתקופה הזו ואולי דווקא בתקופה הזו "אפשר וחובה להצחיק. אני אופטימי מאוד. אני פוגש אנשים מופלאים באזורים הכי קשים. שמענו את אלה שהיו בעזה ויצאו. הם אמרו: 'טוב לנו פה, אנחנו מאוחדים, יודעים מה אנחנו עושים. אני ליד הדתי וליד החילוני וליד השמאלני' - כל הקשקושים האלה שהמצאנו".
"עכשיו אנחנו צריכים להקשיב, להיות, לצחוק, להצחיק, להיות חלק, לקחת חלק. יש לי מדינה, יש לי עם, יש לי משפחה. זה שלנו ואנחנו חייבים לשמור על זה. ההיסטוריה הוכיחה שאי אפשר אחרת", הוא מסכם.
רותם אבוהב
כשהקומיקאית רותם אבוהב פגשה את השף והשופט חיים כהן במהלך אחד מביקוריה הרבים בבתי החולים, היא לא עמדה בזה יותר - והתפרקה. "בביקורי הפצועים אני עוברת בין החדרים, שומעת עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור ואלה דברים שקשה להכיל. יצאתי אחרי ארבעה-חמישה חדרים קשים כאלה ופתאום ראיתי את חיים כהן. אנחנו לא מכירים, רק מהטלוויזיה, שלום-שלום. הוא שאל: 'מה נשמע רותם?', חיבקתי אותו והתחלתי לבכות עליו. הייתי חייבת להוציא את זה. חיבקתי אותו חזק, בכיתי, ניגבתי את הדמעות. בערב חיים כתב לי: 'רותם, זה חיים כהן. את בסדר?'. אמרתי לו: כן, אני מצטערת שזה יצא עליך, אבל לא הכרתי שם אף אחד. הוא אמר: 'זה בסדר, אני שמח שיכולתי לעזור'. הוא היה מקסים".
"יום העצמאות אמור להיות שמח, אבל מאמינה שהפעם הוא יהיה קשה. כן צריכים לציין את זה. חלק מהעצמאות שלנו ומהתקומה שלנו זה להגיד: אנחנו פה, אנחנו חיים והכל טוב. לפני ה-7 באוקטובר הרבה דברים שאמרתי היו עם סימני קריאה. הדעות היו מאוד נחרצות. הרבה סימני קריאה הפכו עכשיו לסימני שאלה, וכשיש סימני שאלה זה פותח לך את המחשבות שוב".
"התקווה שלי שיהיה פה שקט ושנוכל לחיות ברגוע. בחודשים הראשונים למלחמה אנשים קמו והחליטו לעשות מעשה. אספו בגדים, ספרים, עשו בישולים לחיילים, פתחו מנגלים בצמתים. אין דבר יותר ישראלי מזה. בדרך להופעות עצרנו כל פעם בש"ג וראינו חיילים יושבים עם במבות, ביסלי ושתייה. רק עצרנו והם אמרו: 'אנחנו לא רעבים, אנחנו לא צריכים כלום'. אין מדינה כזו בעולם, אין מקום בעולם שיעשה את מה שאנחנו עשינו אחד בשביל השני".