כולם למען אחד: יממה לפני שבעה באוקטובר, שלום צ'יקושוילי (25) עבד במשך 24 שעות רצופות. עם סיום המשמרת - הפרמדיק גויס למערך המילואים. ללא שעות שינה, צ'יקושוילי עלה על מדים ויצא לעבר דרום הארץ. במקביל, איתן טסלר ששוחרר ביוני האחרון משירות המילואים – גילה במוצאי השבת השחורה מה מתרחש בארץ ושלח הודעה למ"פ במטרה להילחם על הבית.
צ'יקושוילי צוות כפרמדיק לכוח מילואים של גבעתי וב-30 באוקטובר החל לצעוד לתוך עזה. "לא ידעתי אם אני אצא מעזה - או שאני אצא עם דגל או שאני אצא עטוף בדגל, אין משהו אחר, אנחנו חייבים לעשות את זה", שחזר הערב (ה') בתוכניתה של נסלי ברדה, "גיבורים".
גם טסלר זוכר את יום הכניסה לעזה היטב. ברגעים שלפני כן, הוא התקשר לזוגתו ואם חמשת ילדיו שביקשה שישמור על עצמו, הוא השיב לה כי הוא התייצב במטרה לשמור על עם ישראל, על המדינה. "אנחנו בעצם היינו הפלוגה הראשונה שנכנסה לצפון הרצועה, קיבלנו את המשימה לפרוץ את הדרך".
בזמן שהטנק של טסלר התקדם לעבר קו הבתים הראשון של שכונת בית חאנון, הכוח הרגלי שאליו היה צמוד צ'יקושוילי התארגן במטעים לא רחוק מהשכונה. "המטעים כביכול היו המקום המוגן שלנו", סיפר צ'יקושוילי, "מתברר שיש שם המון פרי מנהרות, ובכל שנייה היה יכול להגיע מחבל מכל מקום - כשאנחנו לא רואים מטר קדימה, אחורה, שמאלה וימינה, העברנו ככה כ-16 שעות".
"היו המון היתקלויות, פתאום כדורים שרקו", תיאר, "פצמ"רים שריחפו מעל הראש, לא הצלחתי לישון. האדרנלין היה כל כך גבוה שלישון זו כמעט ולא אופציה. אני בספק אם מישהו באמת ישן, פשוט ישבנו ודיברנו על מה יהיה אחרי המלחמה, על ערב הבירה שנעשה ועל הטיול לחו"ל. ככה העברנו את הזמן עד ההתקפה".
הבוקר עלה והצוות הרגלי התקדם לכיוון קו הבתים הראשון. "הליכה מתישה כי היינו בלי שינה, עייפים", אמר צ'יקושוילי וטסלר שחזר את הרגע בו התחיל להרגיש את אש האויב, "התנתק העולם, אני כבר לא אבא עם חמישה ילדים - אני לוחם. חייבים לעשות קאט, אחרת אתה תפגע ראשון, אתה צריך להיות מוכן - לטעון את הפגז ולהיות מוכן עם הבא אחריו כדי שתוך חמש שניות הוא יהיה בפנים ויהיה אפשר לירות אותו".
"חטפנו אר-פי-ג'י בצד ימין שלנו. זה בום כל כך גדול שאתה לא שומע כלום, אתה פשוט לא שומע"
"עוד לא חוויתי את התחושה שאני עומד למות", סיפר אחד הלוחמים, אלון זקן, על אותם רגעים ראשוניים ואילו מפקד הטנק, יגאל פלג, שחזר לפרטי פרטים את הרגעים שבהם הכל השתנה: "התקדמנו בתוך הרחוב, תנועה מאוד מהירה ושקטה, ירינו כדי להרתיע, אבל לא ראינו אויב. מחלקת החי"ר שהייתה צמודה אלינו נכנסה לבית. הדי-9, הדחפור שעבד לפנינו, דיווח שהוא זיהה תנועה משמאל".
הצוות החל לחפש את מקור התנועה. "אני זוכר את עצמי סורק חלון חלון של בניין שהיה ממש לידי", סיפר נהג הטנק ישי חזי וטסלר הוסיף: "התחלנו לחפש את הדמויות האלה כדי שנוכל לחסל אותן, באותה השנייה חטפנו אר-פי-ג'י בצד ימין שלנו. זה בום כל כך גדול שאתה לא שומע כלום, אתה פשוט לא שומע". "כל הצוות צרח מהבהלה, לא הבנו מה קורה, בחיים לא חוויתי הדף כזה, צעקות בקשר של הטנק, תפסתי את הידיים שלי, הרגעתי את הרעד מההדף", הוסיף פלג.
"הדבר הראשון שעובר בראש זה אם אני שלם או לא", תיאר חזי וטסלר הוסיף: "יגאל המפקד, המ"מ צעק בקשר, 'מה קרה? מה קרה?', לא ידעתי מה קרה, אבל הרגשתי כאילו אני בתוך בריכה, שמעתי הד כזה. צעקתי לו בקשר: 'לא יודע'. הספקתי לראות ערפל, עשן שנכנס לטנק. הספקתי לראות כדור פינג פונג לוהט מאש חולף על פניי ונפלתי".
אתה בעצם סופג את כל הרסיסים של האר-פי-ג'י?
"נכון, הגנתי על החבר'ה שלי, התנדבתי לספוג בשבילם את כל הרסיסים. אתה לא מבין מה קורה, אתה רק עוסק במה קורה לגוף. ברגע שנפלתי ראיתי למעלה את המפקד, את יגאל, את הפנים שלו - מלאות דאגה. פחדתי מהפנים שלו ואיבדתי הכרה, אפילו לא ידעתי שאיבדתי הכרה".
טסלר לא הגיב, היה שרוע על האדמה עם עיניים חצי פקוחות - ומפקד הטנק נתן פקודה לחזי, הנהג, לנוע אחורנית במהירות. באותה נקודה, הצוות של צ'יקושוילי החל להתקדם לכיוון קו הבתים. "שמענו המון אש מהכיוון, יותר מדי, ברמה שזו לא רק אש שלנו. גם זיהינו את הקלצ'ניקוב ומלא פיצוצים שלא הגיעו מטנקים שירו - הבנו שמשהו קורה וצרחו לי: 'שלום, יש פצוע'. ידעתי שיהיו פצועים, אבל זה היה מאוד מהר, רק התחלנו ההתקפה וכבר פצוע ראשון. שאלתי מי זה, רציתי לדעתי אם אני מכיר. אמרו לי: 'זה שריונר, והוא נמצא כרגע בתוך הטנק'", שחזר צ'יקושוילי.
הטנק שבבטנו טסלר היה שכוב מחוסר הכרה, ניסה לצאת מקו האש שהלכה והתגברה. אחרי כמה עשרות מטרים, הוא נעצר סמוך לנקודה שאליה בדיוק הגיע בריצה צ'יקושוילי. "אני זוכר שהדבר הבא שעשיתי היה פשוט להגיד פרק תהילים ולהתפלל", שחזר פלג, "הרגשתי שאין עוד שום דבר שאנחנו יכולים לעזור לו בו - חוץ מלהתפלל".
חשבת שתראה אותו (טסלר) שוב בחיים?
פלג: "לא, אני הייתי בטוח שאיבדתי אותו".
"אמרתי לעצמי בראש: 'תתמקד, תתאפס, זה התפקיד שלך - אם אני צריך למות, אני אמות, אבל אעשה קודם את התפקיד"
במבט ראשון, צ'יקושוילי היה בטוח כי טסלר אינו בין החיים. "יש לי קצת ניסיון בלזהות ואמרתי: 'הוא גמור, מה הסיכוי? מדמם מכל מקום, עברה דקה והוא כבר מחוסר הכרה, לא מגיב לכלום, מחרחר. התחלתי לטפל בו ממש מאחורי הטנק, הוא היה על האלונקה והייתי צריך לעצור לו את הדימומים. בזמן שהתקרבתי אליו כדור פגע ליד הרגל שלי - החול עף. הסתכלתי על הגג וראיתי מחבל, צלף, בזווית ראיתי עוד אחד לידו".
"זה השטח שלהם, הם היו מוכנים שאנחנו נבוא", המשיך לתאר, "מסביב הייתה אש תופת, משהו לא רגיל. אנחנו נתקלנו במארב, לא היינו מוכנים לזה. הם היו בכל מקום, עשרות מחבלים, אפילו 100. הכדורים שרקו לי ליד הראש, פגעו על הרצפה לידי, ראיתי את החול מתרומם. אחד פגע אפילו מתחת לאלונקה".
צ'יקושוילי וחמישה לוחמי גבעתי גררו ברגע הזה את האלונקה עליה טסלר. הם ניסו לתפוס מחסה מאחורי תלולית אדמה סמוכה, שם היו קצת פחות חשופים לאש המחבלים. צ'יקושוילי אמר כי כל עוד יש את הסיכוי הקטן שטסלר בחיים - הם יעשו הכל על מנת להציל אותו. "היה לו דימום מסיבי מהשכם מאחורה, רסיסים בפלג גוף עליון ושיערתי שיש לו גם פגיעת ראש", שחזר צ'יקושוילי.
ניסית לדבר איתו? היה טעם?
צ'יקושוילי: "ניסיתי בהתחלה, לא ידעתי איך קוראים לו, אז צבטתי אותו ממש חזק, לא הייתה תגובה בכלל. הנשימות שלו היו מאוד איטיות. לא הכרתי אותו אישית, אבל ידעתי שהוא אח שלי. הוא חייל, איתי בעזה, זה לא משנה – כולם אחים שלי ואין הבדל במי אני מטפל ואיך. כשאני במד"א אני פשוט כמו רובוט, כשאני מטפל בעזה, כשאנחנו נלחמים על הבית וכשזה חייל על מדים כמובן שיש משהו רגשי יותר, אבל זה לא הפריע לתפקוד, להפך, אפילו הייתי יותר נמרץ".
"היה איזשהו שלב שהייתי על הברכיים, הייתי מעל הראש שלו", המשיך צ'יקושוילי לשחזר, "הייתי צריך לעשות פרוצדורה רפואית ושכב חייל בצד ימין שלי שבעצם חיפה עלינו בזמן שטיפלנו בפצוע. מהצד הזה הגיחו מחבלים והוא שחרר כדור ביני לבינו (טסלר) הוא עבר בינינו, אמרתי לעצמי בראש: 'תתמקד שלום, תתאפס, הכל טוב, זה התפקיד שלך - אם אני צריך למות, אני אמות, אבל אעשה קודם כל את התפקיד'. לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי עיניים אמרתי: 'אני לא בעזה, אני בחדר ניתוח עם מזגן, אחיות וצוות שעוזר לי. אז נכנסתי לתוך הבועה שלי ולא התייחסתי לשום דבר מסביב".
>> לצפייה ישירה ב"גיבורים - הלוחם שחזר מהמתים" ב+12
החלו לטפל בטסלר שלא נשם היטב בכוחות עצמו. "החדרנו לו צינור לתוך הגרון, הנשמתי אותו עם המפוח ביד, ניפחתי לו את הריאות - נכנסתי לתוך זון", סיפר צ'יקושוילי וזקן הוסיף: "הוא עשה את העבודה שלו תוך כדי שירו עלינו, עליו, על כולם. הוא תפקד".
צ'יקושוילי שכבר טיפל בדימום, החדיר אוויר - אבל טסלר לא הגיב לטיפול. מבחוץ, לא היה ניתן לראות כי ישנו דימום פנימי בגופו של טסלר המלא ברסיסים; דימום אגרסיבי שהגוף כבר כמעט לא היה יכול לעמוד בו. "הבנתי שיש לו גם פגיעה בחזה, אבל לא הייתי סגור מה קורה לו. ידעתי שהפגיעה נמצאת בריאות, אבל הייתי צריך לדעת איזה ריאה - אם לא הוא לא היה שורד, הוא דימם לתוך עצמו", סיפר צ'יקושוילי.
"לא באמת יכולתי לשמוע מה קורה בריאות, כי ירו סביבי", המשיך לשחזר את הלך האירועים תחת האש, "לקחתי סיכון, הוצאתי את האטמים ואת הסטטוסקופ והאזנתי לריאות. אני לא יודע למה עשיתי את זה, פשוט הרגשתי שאני חייב להבין מה קורה פה עד הסוף ושמעתי כניסת אוויר בריאה הימנית. בריאה השמאלית לא שמעתי כלום, אז לקחתי מחט גדולה, נידל, ותקעתי לו אותה בתוך החזה ואז הוא השפריץ המון דם. אמרתי: 'קלעתי בול', זאת הריאה שקרסה, היה לו דימום בריאות. בגלל שהיה שם לחץ, הדם השפריץ ממש והיו לוחמים שחטפו הלם קרב, זה לא מראה פשוט".
צ'יקושוילי אומנם הציל את הריאה של טסלר ברגע האחרון, אבל הוא ידע גם כי הפצוע צריך ניתוח דחוף. "הזמן שלו היה ספור וידעתי שבדרך אליי עוד עשרה פצועים. שאלתי: 'מה קורה עכשיו? איך אני מפנה אותו מכאן', ניסינו להכניס אותו לטנק, האלונקה לא נכנסה. הייתי חייב להנשים אותו, כי אם לא הייתי מנשים הוא בוודאי היה מת בדרך. בגלל שהנשימות שלו היו לא טובות, פשוט השתלטתי לו על הריאות, החלטתי מה קצב הנשימה, הוא לא נשם בכוחות עצמו. קיבלו החלטה שהפרמדיק השני, שוסקו, יטפל בפצועים ביחד עם החובשים שהיו שם ואני אתלווה לפינוי רגלי על אלונקה עד המטעים".
פינוי רגלי כשיורים עליכם מכל הכיוונים?
"בזמן שיורים עלינו מכל הכיוונים".
"הוא חייל, הוא אחי שלי, הוא נלחם איתי ואני אמות בשבילו"
אבל צ'יקושוילי לא היה יכול לעשות זאת לבדו. לידו היו לוחמי מילואים של גבעתי והסמ"פ עבר ביניהם וביקש לדעת מי מתנדב להיכנס מתחת לאלונקה של טסלר תחת אש. "באותו רגע מי שנמצא שם מבין מה זה לעמוד למות", שחזר זקן, "אין משחקים, נכון שהמצב שלו לא היה טוב והוא לא היה נראה כמו בן אדם שעומד לחיות – אבל אנחנו נעשה 100 אחוז כדי להציל אותו, גם אם הוא לא חבר שלו. הוא חלק מהמערכת ואנחנו נעשה הכל. אין דבר כזה שאני אגיד שאני רוצה להיות במקום מוגן אבל כל החברים שלי הולכים וסוחבים אותו ויכול להיות שיקרה משהו למישהו".
"הוא חייל, הוא אח שלי, הוא נלחם איתי ביחד ואני אמות בשבילו", חידד צ'יקושוילי, "אז כן, כולנו ביחד לקחנו את הסיכון ופשוט יצאנו לזה בשיא הראבק. מה שיהיה יהיה, ירו עלינו מכל כיוון. ארבעה אנשים סחבו את האלונקה, ארבעה שהיו מוכנים להחליף אותם ואני הייתי מתחתיה, הוצאתי רק את היד והנשמתי. התחלנו לרוץ".
הלוחמים המשיכו, עשו הכל כדי שטסלר יישאר בחיים, בן זקן תיאר: "הדבר היחיד שעבר לי בראש בלי המחשבות על המוות שלי, זה שהוא עומד למות ואני בריפיט (חזרתיות) אמרתי לעצמי: 'הוא יהיה בסדר'". אלא שאז נשמע פיצוץ חזק וצ'יקושוילי שהסיר קודם לכן את אטמי האוזניים סיפר: "עפתי אחורה, ראיתי שחור, הראש התפוצץ. טנק ירה פגז כשהוא נמצא מטר ממני, מרחק נגיעה".
אתה היחיד שהיית בלי אטמי אוזניים כי הורדת אותם כדי להקשיב לחזה.
"אני לא יודע למה לא החזרתי את האטמים, נשכבתי על החול וירו עליי בזמן הזה שוב. לאט לאט התחלתי לראות מטושטש, ראיתי סביבי סרט מלחמה - ולא שמעתי כלום. איך זה הגיוני שהטנק יורה פגז ואני לא שומע אותו? שמעתי טינטון. זה תסכל אותי, שכבתי על החול והתחלתי להרביץ לעצמי. אמרתי: 'מה קורה לי? אני לא שומע כלום', נתתי לעצמי אגרופים באוזן. אמרתי: 'זהו, אני לא אשמע יותר בחיים'. כל מה שעבר לי בראש זה שאני חייב להנשים אותו עכשיו. פשוט התאפסתי על עצמי וחזרתי ישר לאלונקה להנשים אותו - תוך כדי שאני לא שומע. אני לא חשבתי שהוא ישרוד, אבל התקדמנו".
הלוחמים רצו כמה מאות מטרים עם טסלר על הכתפיים - ועד היעד נותרו להם עוד כמה מאות, אבל המחבלים מסביב רק הגבירו את האש. "כולם היו בפאניקה, לא הבינו מאיפה הירי", סיפר משה בן לולו על הרגעים בהם ניסו להגביר את הקצב על מנת להגיע לכוח החילוץ שהמתין לפצוע - כשהם לא היו בטוחים שהוא עדיין בחיים.
לאחר ריצה שהתרחשה על פני שטח מלא מהמורות, הם הגיעו אל נקודת החילוץ ושם חיכתה להם פרמדיקית יחד עם התאג"ד. "אמרתי לפרמדיקית שאני לא מאמין שהוא ישרוד, אבל הוא קיבל את כל מה שהוא היה צריך לקבל", שחזר צ'יקושוילי, "דרך אגב עשיתי בזמן הטיפול משהו שאני לא עושה אף פעם - הסתכלתי לו על הדסקית, רציתי לדעת במי אני מטפל, במד"א אני לא עושה את הדברים האלה. אמרתי שנתפלל עליו עכשיו ושנניח תפילין בבוקר".
אמרת לעצמך משהו בלב כשראית אותו מתרחק?
"שאני צריך לחזור ללחימה, חברים שלי מחכים לי".
בזמן שצ'יקושוילי וצוות האלונקה מיהרו פנימה, לכיוון בית חאנון, על מנת לסייע לחבריהם שנלחמים בנקודה בה הותקפו במארב - הפרמדיקית העבירה בהאמר את טסלר לידיו של רופא שהתקין לו נקז חזה. משם הוא הובהל במסוק לבית החולים "סורוקה" ונכנס מיד לניתוח. למשפחתו הודיעו שסיכויו לשרוד קלושים. "חשבנו עליו כל הזמן, הלחימה עוד לא נגמרה - הייתה תקיפה נוספת כמה שעות לאחר מכן. לא הצלחתי לישון ושאלתי את שלום (צ'יקושוילי) ואת המ"פ", סיפר בן זקן וצ'יקושוילי הוסיף: "היו לנו עוד פצועים; מהפלוגה, חברים שפונו ואיכשהו הוא תפס לנו את הלב. אני רק חיכיתי לעדכון: או שנלחם לנחם או שנלך לבקר".
"הם ראו בן אדם מת ואמרו: 'אנחנו עדיין נעשה בשבילו הכל, אפילו אולי נמות', אני חייב להם את החיים שלי"
למרות הסיכויים הקלושים - טסלר התעורר. "היה חושך מוחלט, עוד לא פקחתי עיניים ושמעתי אנשים מסביבי, דיברו איתי. אשתי הייתה משמאלי, החזיקה לי את היד", שחזר, "אני ידעתי שאני בעזה, לא עם אשתי, למה היא מחזיקה לי את היד? עד שהאסימונים נפלו שמעתי צפצופים: את ההורים, האחים והחברים, הייתי עם עיניים עצומות, התחלתי לתקשר איתן". טסלר פקח את עיניו וראה רופאה מביטה בו מלמעלה: "היא שמה לי יד על החזה, אמרה לי: 'אתה בסדר, הגעת ל'סורוקה'. כששואלים אותי אם ראיתי את אלוהים, מבחינתי זה הדבר הכי קרוב לאלוהים".
כיממה וחצי לאחר מכן, נמסר לצ'יקושוילי כי טסלר חי. "כולנו התחלנו לרקוד ולשיר בעזה, פצמ"רים מעל הראש - זו הייתה התפרצות של שמחה. כולנו נפלנו לרגש והסכמנו לעצמנו להתפרק, לשמוח, לשיר שירים", אמר צ'יקושוילי ובן לולו הוסיף: "הצלחנו, אי אפשר לתאר את זה. זה נתן לי תנופה להמשיך את הדבר הזה -יש עוד חיים של עוד חבר'ה שצריך להציל".
בבית החולים, טסלר עבר סדרת ניתוחים במהלכם הוציאו את הרסיסים מגופו והצילו ריאה וחצי מריאותיו. כשמצבו התייצב, החלו לספר לו את מה שעשו הלוחמים כדי להציל אותו למרות שחשבו שהוא כבר אבוד. "נכנסתי לאנשים שלא הכירו אותי ללב באיזשהו אופן לא מובן. הם החליטו לעשות את כל מה שהם למדו, כל מה שהם התמקצעו ולנסות להציל אותי. לא הכרנו", אמר וביקש למסור לידו את טלפון הנייד שלו, "אני רוצה להזכיר את השמות שלהם. נושאי האלונקה הם: מיכאל, דניאל, סמואל, תומר, אפיק, משה, טל, רועי, אופיר, ליאור ויוסף - הם בעצם החי"רניקים שלחמו איתי. אמרו להם 'תרוצו עד שתפגשו האמר', הם לא ידעו אפילו לאן. זה לא נתפס, הם ראו בן אדם מת ואמרו: 'אנחנו עדיין נעשה בשבילו הכל, אפילו אולי נמות', אני חייב להם את החיים שלי".
כשצ'יקושוילי יצא מעזה הוא החליט לעשות קעקוע המסמל לו את הסיפור - ומכיל בתוכו את כלל הפרטים. "זה הדבר הכי משמעותי שיש, קצת בומבסטי לקעקוע ראשון, אבל זה סיפור מטורף שאני אתגאה בו תמיד. כשישאלו אותי אוכל לספר בגאווה לילדים ולנכדים שלי כי זה הצליח בסוף".
צ'יקושוילי עשה את כל מה שביכולתו על מנת להציל את איתן טסלר והערב השניים נפגשו בפני המצלמות. אל הרגע המרגש הצטרפו לוחמים נוספים שלקחו חלק בצוות האלונקה. "הם רצו בראבק, איזה עבודה הם נתנו שם", אמר צ'יקושוילי ואילו זקן הוסיף: "יום אחרי זה באתי לשלום ואמרתי לו: 'אתה הצלת אותו'". "הייתה השגחה עליונה", השיב לו. טסלר חידד: "כאילו התאבדת, אמרת 'הוא מת, אבל אני עדיין עושה את מה שאני יכול, לא אכפת לי'".
עד שנכנסו לעזה, רובם לא הכירו אחד את השני - היום, הם קשורים זה לזה ונראה שלתמיד. "הרווחתי הרבה אחים, האנשים הכי טובים בארץ", אמר טסלר, "מבחינתי הם אחים בדם, זה לכל החיים. אחרי מה שהם עשו, אני לא יכול להגיד 'אוקיי, אפשר להמשיך כרגיל', חוץ מחיים חדשים הם החדירו בי את ההבנה שצריך לחיות את החיים ברמה אחת גבוהה יותר. אני עדיין לא יודע איך, אני מחפש את הדרך הזאת - והאיש הצעיר הזה, שלום צ'יקושוילי, שאולי אף פעם לא היינו נפגשים - העניק לי חיים חדשים במלוא מובן המילה".
כמה זה השפיע עלייך?
צ'יקושוילי: "אני יודע שניצלה פה משפחה שלמה. זו אישה, הורים, חמישה שילדים שאבא שלהם נכנס לעזה והם לא יודעים מה קורה איתו. זו הרגשה מטורפת, אי אפשר להסביר את זה, סיפוק אדיר. זה אומר לי שאני עושה מה שאני צריך לעשות ואני רוצה להתקדם וללמוד רפואה בהמשך, בעזרת השם".
אתה עוד חוזר לשם?
"כשיקראו לי אני אחזור, אני מוכן".