"מלכות של חסד", זה הכינוי שנתנו לארצות הברית האדמו"רים שהגיעו לברוקלין, הלב הפועם של היהדות בניו יורק, לאחר זוועות השואה. שם, גילו כי הם יכולים לחיות ברווחה ובשוויון, חופשיים ומצליחים. לכן, מבחינתם, מדובר במלכות של חסד.
דני קושמרו ויאיר שרקי יצאו הערב (חמישי) למסע בקהילות בארצות הברית אחר החלום האמריקאי שפגש את החלום החרדי - וניסו להבין מה הישראלים יכולים ללמוד ממנו. ואם תהיתם, אז אל תבלבלו: הקהילה החרדית באמריקה זה כבר מזמן לא רק ברוקלין. המשפחות גדלו, המחירים עלו, הם יצאו לפרוורים ומרביתם לוקחים חלק בשוק העבודה.
כדי להבין אם בארה"ב החרדים באמת עובדים יותר פגשו קושמרו ושרקי שלושה אחים לבית אפשטיין בניו ג'רזי ולמדו על ההבחנות הדקות שבין מי שמקדיש את חייו ללימוד תורה למי שבחר לעסוק בחיי היום-יום. סיפורם של שלושת האחים, מתוך 14, המחיש את המתח שבין לימודי התורה והיציאה לשוק העבודה. "פתחתי עסק לייצור עסקים, אבל הבנתי שזה לא רווחי", סיפר בנג'מין, שחי בלייקווד (Lakewood), ניו ג'רזי. "הייתי בוכה לאלוהים שיחלץ אותי מזה. סגרתי את העסק ומאוד רציתי לחזור לתורה. נועדתי ללמד תורה, לשם אני שייך".
לבחירה בחיי תורה, לפחות בארה"ב, יש מחיר כשאין תמיכה לאברכים - רק סיום סוציאלי למי שמוגדר עני. "אני גר בבית הרבה יותר זול, מרבית החפצים שיש לי היו שייכים לאחים שלי", הסביר את הפשרות שנאלץ לעשות.
את ישראל, האח השני במשפחה, פגשו קושמרו ושרקי במחסן הסחורות שלו בלייקווד. "יש לנו הרבה ציוד. אנחנו צריכים להרוויח כסף, גם ממוצרים לא כשרים", הודה. ישראל, חרדי על מלא-מלא כמו שנהוג להגיד במחוזותינו, מצא את הדרך להתפרנס גם אם יאלץ למכור חזיר. "ליהודי אסור למכור, וכשקנינו את זה הרב דחה את חתימת החוזה בשביל מחקר האחוז המדויק של החזיר שבמוצר", הסביר על המחית שמכילה את החיה הנמוכה והציג את הפתרון: "גוי שמר על חלק מבעלות החברה".
במילים פשוטות, מי שמרוויח ממכירת החזיר שבמוצר הוא אותו לא-יהודי ולא אפשטיין החרדי. נראה שמוטיבציה ויצירתיות מאפשרות לפתור הכל, אבל מה בנוגע לארץ? "המנטליות של הישראלי לא בביזנס. אורח החיים בישראל פשוט יותר, באמריקה זה 'חרא בלבן', ככה זה", אמר ישראל. "אנחנו עובדים כל היום, מוכרים גם דברים שקשורים בימים הטובים השונים של הגויים שיש לאורך השנה כמו וולנטיין דיי, סופרבול וחג המולד".
אתה מרוויח כסף, חי בבית גדול ומכונית טובה. יש לך חיים טובים.
"אני מסכים, כשאתה גר באמריקה אם יש לך כסף בכיס אז המצב טוב יותר. לגור בארץ קשה יותר. אני עושה את זה כי אני לוזר. הייתי צריך ללמוד אבל אי אפשר להתעורר בגיל 50 ופתאום לשבת כל היום. יש לי משפחה שאני חייב לה, זו אחריות".
מי חרדי יותר, אתה או בנימין?
"אם השאלה היא איזה יתרון יש לי על אחי שמרוויח פחות ממני אז יש דברים נוחים יותר, אבל אני לא חושב שזה יתרון. אני לא מסתכל על זה כיתרון. אני לא טוב ממנו כי אני יכול להרשות לעצמי מכונית טובה יותר. זו נוחות, זה לא הופך אותי ליותר או פחות חרדי. שנינו שואפים לעבוד את השם בצורה טובה יותר בדרכנו".
הצצה לבית של ישראל מלמדת, אולי יותר מכל, על ההבדל בין הבית החרדי שכאן ושם. באמריקה יש יותר הזדמנויות והחרדים הגיעו להישגים משמעותיים מאוד מבחינה כלכלית, חלקם ללא לימודי ליבה. אז למה רבים מהחרדים באמריקה יוצאים לעבוד? כי זה מתגמל, וכי ככה זה שם.
"ביום שאבא שלנו מת נכנסתי לעסק של הבשר, יש לי 13 אחים ואחיות, היה צריך להתחתן", הסביר ברוך (בוטש), האח הבכור במשפחת אפשטיין, את היציאה לשוק העבודה. האיטליז הקטן שירש מאביו לא מזכיר את אימפריית המעדנים שמנהל. "החלום הוא ללמוד תורה, אבל אני צריך כסף כדי לחיות. יש לי את כל זה כדי שאוכל לחיות. יש לי הרבה ילדים, צריך לעבוד במשהו".
בארץ ישראל הרבה אנשים רק לומדים.
"הם זוכים ללמוד תורה. יש לי זכות לשים כסף. שלחתי כסף לארץ ישראל, יש לי חברים בכוללים שאני שולח להם כדי לעזור ללמוד תורה. זה החיים שלנו, כאן יש עניין גדול יותר לפרנס ולעבוד".
מי יותר חרדי, אתה, בנימין או ישראל?
"יש יהודי בלב, מי שיכול ללמוד כל היום זה סיעתא דשמיא שהוא בר מזל שהוא זוכה ללמוד כל היום".
הבית של ברוך בלייקווד, הבירה החרדית של מדינת ניו ג'רזי, גדול ומאובזר. במרפסת המרווחת ניתן למצוא ספות, מקרר, ברביקיו - ואפילו סל. "זה בית גדול אבל אנחנו משתמשים בכולו", הסביר. בבית אפשר למצוא גם חדר אורחים, חדרי ילדים ואפילו חדר לימוד תורה ומקום למניין בכל ערב שבת.
השמועה על צמד העיתונאים מישראל הכתה גלים ולביתו של ברוך הגיעו שכנים סקרנים לשיחה שהתגלגלה במהירות למצב במדינה. "אם אתה הולך לאוניברסיטה אתה לא פטור משירות?", תהה הרב אהרן קופניה. תהייתו המחישה את השוני בתפיסת האחריות העצמית של הקהילה באמריקה. "תנו לחרדים דברים שהם מוכנים לעשות. תמצאו פתרון והם יעשו את הפרשה", המשיך.
חוק גיוס החובה בישראל מייצר חיכוך עם הציבור הלא חרדי, ובזמן שבישראל יש תקציבים שמעודדים אנשים להישאר בישיבות ולא לצאת לעבודה, באמריקה אין כי יש הפרדת דת ממדינה. כל זאת נכון עד שגזרת החינוך הופיעה, והפכה לנושא הבוער.
בין "גזרת החינוך" בניו יורק ל"סכנת לימודי הליבה" בישראל
המסע המשיך במחוז רוקלנד (Rockland County) שבמדינת ניו יורק. שם פגשו את אהרן וידר, חבר מועצה ויושב ראש ועדת הכספים במחוז. וידר הוא חלוץ, החרדי הראשון שהתמודד למועצה. בשונה ממדיניות העברת כספים תקציבית שרווחה בישראל, בארצות הברית אין מרחב תמרון. "הקהילה שלי זה העם האמריקני", אמר וידר אך הודה בכנות: "גזרת החינוך היא הבעיה מספר אחת שאני רץ בגללה".
חבר המועצה הנמרץ ליווה את העיתונאים לביקור בישיבת "דגל התורה", שם נחשפו להטעמה של מה שאנחנו מכנים לימודי ליבה. "לומדים הכל לפי תוכנית הלימודים וללא צנזורה. לכל בוגר יש את האפשרות לצאת עם בגרות, הרוב בוחרים בזה", שיתף יצחק הלר, אחראי הלימודים הכלליים בישיבה.
הלר הדגיש הבדלי הציפיות שיש לו מההנהגה כאן לבין הציפיות של החרדים מההנהגה בישראל. "פה זה הרבה יותר עדין, לא דורשים דברים שלא מגיעים לנו", אמר. "אין דבר כזה כספים ייחודיים ואנחנו לא מנסים לשנות את הצביון של האנשים".
למרות ההתקדמות בכל הקשור ללימודי חול - ויש לציין כי בית הספר שבו ביקרו העיתונאים נחשב למתקדם בקהילה החרדית - זה עדיין לא מתקרב לרמה שמדינת ניו יורק ציפתה. הסוגייה הפכה לבעיה מסובכת כשבמדינה גילו שבתי הספר החרדיים עוברים על "חוק השוויון בחינוך". לפי החוק כל ילד חייב לקבל חבילת חינוך בסיסית וכשעוברים על החוק, משלמים.
"הם יכולים לעשות שני דברים: הראשון זה להפסיק את המימון שהם נותנים כמו תחבורה, ספרים", שיתף וידר. "הדבר השני שהם יכולים לעשות, לפחות טכנית, זה להגיד שאם לבית הספר אין אישור של מחלקת החינוך של מדינת ניו יורק אז הילד שלך לא מקבל חינוך. אם הילד שלך לא מקבל חינוך, זה נחשב התעללות - ואז הם יכולים לקחת אותו ממך".
לאחרונה התמודד וידר לתפקיד באספה הכללית של המדינה, ונבחר. כעת הוא פועל בניסיון לתקן או לעכב את יישום החוק. אבל למה רק עכשיו נזכרה ניו יורק לעמוד על זכויות התלמידים החרדיים? התשובה נמצאת בהארלם (Harlem) שבמנהטן. ביאטריס וובר, חרדית לשעבר ואם לעשרה ילדים שנחשבת כסדין אדום בעיניי רבים בקהילה החרדית, נלחמה במטרה להבטיח לימודי ליבה לילדים החרדים.
ביאטריס גדלה כ"בס-שבע", שם שנחשב למודרני, והתחתנה בשידוך כשהייתה צעירה. "ההורים שלחו כסף לשנינו, בעלי היה אברך. אחרי חמישה שבועות הייתי בהיריון", נזכרה. "בהיריון השמיני עברתי הפלה. זה קרה בשבת והוא סירב להזמין אמבולנס, פחדתי וחששתי מהדימום. אמרתי לעצמי שאני לא אמות, שיש לי ילדים לדאוג להם. התקשרתי לאמבולנס בעצמי".
זה תמרור אזהרה, אבל עדיין לא הלכת.
"נכנסתי קצת לדיכאון, הלכתי לרופא דתי והוא אמר: 'אני חושב שאת צריכה טיפול נפשי'. בעלי ואמא שלי לא רצו, אבל אמרתי שאעשה מה שאני צריכה בשביל עצמי. אחרי שנה וחצי הבנתי שמשהו לא נורמלי ביחסים. לא ידעתי אם להישאר או לעזוב".
וובר השלימה השכלה והשיגה עבודה, עזבה את הבית ובהמשך גם את האמונה. "כשאימהות דיברו ואמרו שהילד לומד שעות ולא יודע לכתוב את השם שלהם רציתי חינוך טוב יותר לילדיי", הסבירה מתי החליטה לעשות שינוי בנוגע לחינוך הילדים החרדיים. "הייתי בבית המשפט למשפחה במשך חודשים. עורך הדין שלי אמר: 'אין סיכוי, אל תחשבי על זה אפילו'".
לאחר שחיפשה משענת חוקית שתחייב השכלה מלאה בעבור ילדיה מצאה וובר את חוק השוויון בחינוך, אותו חוק שווידר פועל לשנות. הניצחון שלה הפך לסנסציה, העיתונים הגדולים סיקרו את חשיפת תרמית החינוך במוסדות החרדיים ועלתה דרישה לסנקציות תקציביות ואישיות, בהתאם לחוק. "אמרו שאני מלשינה, החוק הראשון בקהילה הוא לעולם לא לדבר על מה שקורה בתוכה. בין אם מדובר בהתעללות מינית בילדים, ובין אם זה שילדים לא מקבלים חינוך. צריך להיות בשקט", הפצירה.
לא נראה שיש לחרדים בעיה להסתדר באמריקה.
"חלק מילדיי לומדים אבל יש לי בנים שלא עושים את זה, והם מתקשים. אי אפשר אפילו להגיש מועמדות ל'וולמרט' (Walmart) בלי בגרות. בשבוע לפני ראש השנה אנשים עומדים בתור לקופסות אוכל. בארצות הברית לילדים יש זכויות, ואתה כהורה לא יכול להחליט שהילד לא מקבל חינוך".
בניגוד לישראל, שם החרדים הם קבוצה גדולה ובעלת השפעה על סוגיות רבות, בטח כשנציגיה בשלטון ומחלקים את הכסף, בחרדיות האמריקאית אין קונפליקט. אין צבא, הרוב ממילא עובדים. גזרת החינוך הגיעה ונדרשה עזרה במטרה לשנות את החוק. זה הרגע שבו נשאו החרדים בארה"ב עיניהם אל החברים בישראל.
כשבעל המאה הוא גם בעל הדעה
ואם כבר חוק, ב"קריית יואל", העיר החרדית הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית, זו הפעם הראשונה שבה המדינה והשטעטל היהודי נפגשו. העיר היא מעוז חסידי סאטמר שבהכרעה של רוב גדול במשאל אזורי קיבל עצמאות. זו העיר הענייה ביותר בארצות הברית ומהצעירות שבה.
חוקי ארצות הברית ברורים וקובעים שלעיירה חייב להיות בית משפט עצמאי שפועל בהתאם לחוקי המדינה. "השופט למד משפטים, לא תורה. הוא חילוני, אנחנו מאמינים שלחרדי אסור להיות שופט כי הוא צריך לשפוט לפי חוקי התורה", הסביר שלוימה מנשה פולקוביץ', מנהל קשרי ממשל בעיירה. "השריף חרדי אבל מעליו יש שוטרים של המדינה. אנחנו יהודים ולא מעמידים לדין אף חבר בקהילה".
יתרון נוסף של העיירה החרדית בלב אמריקה הוא כוח הקהילה בפרויקט הדיור "ויואל משה" שבעיר. השכונה צומחת, אלפי יחידות דיור נבנות ונמכרות במחיר זול בהרבה מישראל (כ-800 אלף דולר לדירה) בעזרת האדמו"ר וקבלן חרדי עם יכולת ספיגה מרשימה. האדמו"ר מעביר מעין חקיקה במועצת העיר שלא יינתנו רישיונות למי שימכור במחיר גבוה ממחיר המטרה, ומי שכבר מחזיק ברישיון מושפע ממילה של הרב שיכול לשכנע אותו לשמור על הסטנדרט. אבל איך מממנים הכל? כאן מכנים אותם "הנגידים".
"הנגידים" הם אנשים עם הכסף, הרבה כסף. הנגיד הופך לכתובת, ובהיעדר הקצאה או תקציב מהמדינה כל סיוע מגיע מעשירי הקהילה. "אני ממש לא 'הדוד מאמריקה' ששולח כסף", טען מוטי שפירא, יזם נדל"ן שחי בלייקווד. "מי שחי בארץ הוא כמו אח שלי, חי חיים אולטימטיביים. אני סוג ב' והוא סוג א'. לצערי אני צריך את הבית הזה, לחרדים בארץ יש את מה שאנחנו מכנים חיי הנצח".
שפירא חי 20 שנה בארצות הברית בבית שמשתרע על כ-1000 מ"ר, אם כי לא הצליח לזכור כמה חדרים יש בו בדיוק. מה שכן ניתן למצוא בביתו זה מטבח ייעודי לפסח, סלון עם גג נפתח שיכול לשמש כסוכה, חדר לימוד, חדר כושר ואפילו מקווה פרטי. "הייתי רוצה לגור בבני ברק כי זה ארץ ישראל. לכל דבר יש יתרונות וחסרונות", אמר.
אתה מרגיש שלא הגעת לדרגה רוחנית של לגור בדירה צפופה בבני ברק?
"ממש לא. תלך לדירות של הגדולים ביותר, הרב קניבסקי או הרב שטיינמן ז"ל, ותסתכל איך הם חיים. מגיעים לפה ארגונים וכולם תורמים. אתה תורם כי אתה רוצה להיות חלק מהדבר הזה".
מה המטרה בתרומה שלך מלבד לעזור?
"אני מתייעץ עם הרב או האדמו"ר לגבי סדרי העדיפות, יש לנו מורי דרך. הם מורים רוחניים בנושאים עקרוניים. אנחנו מסתכלים על העובדה שהקדוש ברוך הוא שלח לנו ברכה, ואנחנו כמו פקידי בנק. אני הפקיד, הכסף הוא לא שלי. מה שיש אנחנו מחלקים".
למרות ששפירא מקפיד להתייעץ עם הרב על יעדי התרומה בסוף הוא בעל המאה, וככזה משפיע על הטון. "המודל שאתם צריכים לקחת מפה הוא סבלנות", אמר שפירא שסבו, אברהם מוניה שפירא ז"ל, כיהן שנים בכנסת ישראל מטעם יהדות התורה. "סבא תמיד היה אומר שמותר שיהיו חילוקי דעות, אבל שלא יהיו חילוקי לבבות. אפשר לדבר עם כולם, אתה לא חי את אורח החיים שלי ואני לא חי את אורח החיים שלך. אנחנו מכבדים אחד את השני".
גם לדניאל שפיגל וליהודה קוטקס, גיסים חרדים שגדלו בבית שמש וכעת חולמים בגדול בארצות הברית, חשוב להחזיר לקהילה. הם החלו לעסוק בנדל"ן ורבים מעסקיהם סמוכים זה לזה בניוארק (Newark) שבניו ג'רזי. "למדתי לימודי ליבה, סיימתי בגרות ותואר. יהודה לא אבל הוא הרבה יותר חכם ממני", אמר שפיגל. "הוא לימד את עצמו אנגלית ומתמטיקה, לימוד התורה עשה לו רק טוב".
יחד היגרו לאמריקה, לקחו הלוואה, השקיעו השקעה טובה - והיום הם מנהלים חברת אחזקות, בעלים של מאות דירות ומשרדים. "ההגדרה מאוד מורכבת, בארץ לא היו מגדירים אותנו חרדים. גדלנו בבית שמש כחרדים לכל דבר", הסביר שפיגל.
שפיגל התגייס לצבא לפני שנים, ואף חזר לשירות מילואים כשפרצה המלחמה, ומבחינתו זה לא אומר שלא יכול לתרום לתמידי הישיבות. "שלחתי יותר כסף לתלמידי ישיבות מאז פרצה המלחמה מאשר לחיילים, זה לא סותר", טען וקוטקס הוסיף: "אנחנו מתעסקים בלמצוא פתרונות".
שפיגל, הלכת לצבא כבחור צעיר וקראו לך "טמא". עכשיו אתה תורם לישיבות האלה.
"ההפגנות היו מפלג מסוים בדבר הזה, בסוף כשהיה 7 באוקטובר כל הישיבות ישבו ולמדו אקסטרה שעות, קראו תהילים. אנחנו נמצאים רחוק וראינו שלא הכל זה שחור או לבן. יש הרבה אפור".
בסוף, גם בחלום האמריקאי הנוצץ - זה עם הבתים, המדשאות, ואפילו האגם הקטן - מזהים את העיירה החרדית. בזמן שהחלום האמריקאי לא שונה בהרבה מהחלום הקלאסי, החרדים בארצות הברית חיים בהרבה פחות בחרדה. לא מעניין אותם לסגור מרכולים או למנוע תחבורה ציבורית בשבת ואין קונפליקט עם חילונים. ועדיין, כנראה שהיה צריך לנסוע עד לקצה השני של העולם כדי להבין מה שאנחנו מאבדים לאט-לאט: היכולת לנהל שיחה, להתווכח ולכבד אחד את השני, לחלוק ובמקביל לחבב.