אם הייתם אומרים למילי דהן בילדותה שבגיל 28 תנהל מותג אופנה מצליח, היא לא הייתה מאמינה לכם. החלומות היו שם תמיד, עוד משהייתה קטנה מאוד, אבל היו רגעים רבים לאורך הדרך, כשנפלה למקומות אפלים בחייה, שלא ידעה האם אי פעם תצליח להגשים אותם.
"הייתי ילדה ונערה שמנה וחסרת ביטחון. זו הייתה אכילה רגשית", מספרת דהן, "בחטיבת הביניים עשו עליי חרם במשך שנתיים. היו צוחקים עליי. לילדים אין מחסומים בפה, הם אומרים הכל בפנים. הייתי יושבת לבד על הספסל וכותבת חלומות ביומן. אחד מהם היה שכשאהיה גדולה אפתח חנות ג'ינסים לילדות. זה כמו נבואה".
"הייתה בי בת קול פנימית שאמרה שאהיה יותר ממה שעושים ממני היום, שמקטינים אותי. גם בבית היו אומרים לי שאני שמנה וצריכה לעשות דיאטה - 'אם לא תרזי לא תתחתני', 'שום עבודה מכובדת לא תיקח אותך'. אני זוכרת שהייתי פותחת את MTV וכולן היו רזות. כילדה, לא היו לי כלים להתמודד עם זה. כשלא הייתי מוצאת בקניון ג'ינס שעולה עליי, הייתי אומרת לאמא שאני הולכת רגע למכונות הבובות ומקיאה בשירותים".
מישהו ידע על מה שעובר עלייך?
"לא סיפרתי לאף אחד, הרגשתי כישלון שאין לי חברים ושלא מקבלים אותי. אמא שלי גילתה רק כשקיבלתי מכות וקראו לה. בנות הרביצו לי מחוץ לשער בית הספר. בקיץ עשיתי דיאטה חריפה, ירדתי 34 קילו בחודשיים וחצי. רציתי להיות כמו כולם. עשיתי לעצמי נזק, לא קיבלתי וסת, השיער שלי נשר. פתאום למדתי כמה החברה שלנו צבועה. הסביבה קיבלה אותי וחשבתי לעצמי - עכשיו זה בסדר לכם, כשאני 34 קילו פחות? אני אותו בן אדם שהייתי. המשקל היה הטריגר? שנאתי את החברה ושנאתי את עצמי הרזה עוד יותר. עד היום זו טראומה".
מגיל קטן נמשכה דהן לעולם המשחק. "תמיד הייתי על הבמה, גם כילדה מלאה. למדתי במגמת תיאטרון". אחרי הצבא ניסתה להתקבל לצוות בידור, אך קיבלה סירוב אחרי סירוב: "לא בגלל כישרון המשחק, אלא כי אמרו - 'אין לנו במה להלביש אותך'". דהן לא הסכימה לוותר ונרשמה לבית הספר למשחק "הדרך" בניהולו של איל כהן.
"איל שינה לי את התפיסה. כל השנים האלה נשים הורידו אותי, בין אם זה מורות או מוכרות בחנויות, ודווקא הגברים העלו לי את הביטחון. בשנה ב' ללימודים המפיק מוטי רייף גילה אותי ונתן לי במה. עשיתי תצוגות אופנה של נשים אמיתיות. בנות 14 היו מגיעות לתצוגות האלה, רואות אותי ואומרות, 'איזה כיף לראות מישהי כמוך כאן, אני כל כך שונאת את עצמי'. הן דיברו כמו שאני דיברתי פעם. הן מי שאני הייתי. ברגע הזה הבנתי את השליחות שלי. גיליתי שהסיפור שלי זה הסיפור של כל המדינה ושיש לי השפעה".
איך נולדה "שוגה מאמא"?
"אחרי הלימודים נסעתי לטיול באיים הקריביים וכמו שאומרים, הלכתי לחפש אתונות ומצאתי את המלוכה. הנשים שם גבוהות ושמנות יותר. הרגשתי שחזרתי הביתה, כי בקריביים להיות אישה גדולה ומלאה זה האידאל. ראיתי את התעופה העצמית, את הביטחון העצמי המטורף שלהן. נפל לי האסימון שזה בכלל לא משנה איך את נראית, אלא הביטחון העצמי שלך. אמרתי לעצמי שאני צריכה ללמד את הישראליות להיות כאלה".
משם ההשראה לבגדי הים?
"ראיתי את הגזרות הצעירות, החדשניות והחצופות של בגדי הים שלהן, לא כמו בישראל שהכל אטום פה כאילו אנחנו 400 שנה אחורה. כשחזרתי לארץ החלטתי לפתוח מותג בגדי ים. הלכתי לבנק ולא נתנו לי הלוואה, אז חסכתי 20,000 שקלים וביקשתי קצת עזרה מאבא שלי. פתחתי את העסק בסטודיו בדרך יפו בתל אביב".
בעשר אצבעות דהן עיצבה וייצרה ליין שלם של בגדי ים לנשים במידות גדולות והצליחה להלהיב גם את הזמרות נטע ברזילי וליזו. "כשפתחתי את העסק חשבתי שאני חייבת להגיע לנטע. שלחתי לה הודעה באינסטגרם והיא הייתה סופר מקסימה אליי. העברתי לה כמה דגמים ואחרי שהיא סיימה עם האירוויזיון היא לבשה אותם והעלתה לאינסטגרם".
וליזו?
"חודש אחרי ההופעה הראשונה שלה, ממש כשפרצה, עשיתי מחקר כדי להבין מי הצוות ביוטי שלה. גיליתי שהסטייליסט שלה הוא בחור שהכרתי במיאמי, עוד כשהיה אלמוני ולא הלביש את ליזו. שלחתי לו הודעה וכתבתי לו, 'פתחתי ליין אופנה. ראיתי שאתה מלביש את ליזו ובטוח שגם לה חסר מה ללבוש, כי המידות זו בעיה עולמית'. שלחתי לליזו חמישה בגדי ים וכשהיא נסעה לסיבוב הופעות במקסיקו וברזיל היא לבשה אותם שבוע אחרי שבוע. כל העולם שלח לליזו בגדי ים אבל דווקא את שלי היא בחרה ללבוש, רצתה את האיכות הטובה ביותר. הפטנט הוא הבדים שאני משתמשת בהם, הם יודעים לאסוף את הגוף".
אחרי שנתיים שבהן מכרה באונליין ובחנויות פופ-אפ שפתחה, דהן החליטה שזה הזמן לעלות שלב ולנסות לחדור לרשתות השיווק הגדולות. היא נרשמה לתוכנית "הכרישים" וקיבלה הזדמנות לפיץ'. "למדתי את העסק בעל פה, את כל המספרים. הכרישים תמיד שואלים את השאלות האלה ולא רציתי לצאת טמבלית ומובכת. יש זוג צעיר שגר לידי, הייתי מתקשרת אליהם ואומרת שאני צריכה פאנל לעשות מולו חזרות. ככה זה נמשך שלושה חודשים. אני רגילה לעשות אודישנים, אבל כשזה שלך, משהו שאת בנית במו ידיך, זה משהו אחר לגמרי. ידעתי שזאת הזדמנות של פעם בחיים".
איך הרגשת כשנכנסת לחדר ונעמדת מולם?
"רעדתי, התחלתי להזיע. אמרתי לעצמי: בשם השם נעשה ונצליח, כשהשם איתי הכל בסדר. זה היה מלחיץ, מרגש, כאילו: מי אני, פישרית בת 28, שעומדת מול חמישה טייקוני עולם שכל אחד עשה אקזיטים במיליארדים? צריך המון ביטחון עצמי, זה המפתח של החיים. מי שלא עובד על ביטחון עצמי נמצא בכלא".
אמרת לכרישים בפיץ' שזה לא רק למכור בגדי ים, אלא ממש משנה לנשים את התפיסה ומעצימה אותן. זו לא אחריות כבדה מאוד?
"זו זכות מאוד גדולה, לאסוף את שבורות הלב ולתת להן תקווה. לא יודעת מה היה קורה אם לא הייתי מגיעה לבית הספר למשחק ואיל היה אומר לי, 'מילי, זה הקטע שלך. את סקסית, את מלאה, אל תשתני ועוד יחטפו אותך בחוץ'. הנוער הם אלה שיעשו את השינוי. ההורים שלנו ואפילו הדור שלנו, בני ה-30 פלוס, לא מאמינים שאפשר להיות בן אדם מלא ומאושר. הם חושבים שזאת הצגה, וזה לא נכון. אני חיה באושר כי השלמתי עם המצב הזה. גם אם אעלה וארד 200 פעם במשקל, זה לא מה שמנחה אותי יותר".
בזמן שחלק מהכרישים לא היו בטוחים לגמרי בכדאיות ההשקעה מהפן הפיננסי, הם התחברו מאוד למסר ולרעיון. זהר לבקוביץ, אורן דוברונסקי ואמיר איל בחרו להשקיע 300,000 שקלים ב"שוגה מאמא" תמורת 25% מהחברה. "גם אם אתה כריש, זה לא אומר שאין לך רגש", סיכם איל. דהן לא דמיינה לרגע שזהר יבחר להשקיע במיזם שלה.
"זהר הפחיד אותי בהתחלה וכשהוא השקיע, זאת הייתה הפתעת העונה מבחינתי. הייתי באופוריה", מודה דהן, "הוא איש מאוד טכני ואני לא עשיתי מחזורים ענקיים, כך שלא חשבתי שזה יעניין אותו. אחרי התוכנית ישבתי איתו והוא אמר שגם אם אף אחד אחר לא היה מצטרף אליו להשקעה, הוא היה שם את כל הסכום. הוא בעצמו איש גדול ומבין עד כמה זה חשוב ומהם הקשיים. זהר, אורן ואמיר מדהימים, הכי ג'נטלמניים".
מה התקדם עם "שוגה מאמא" בתקופה האחרונה?
"הלכתי עם הכרישים לרשת המשביר לצרכן והם פתחו לי את הדלת. הצעתי שננסה גם את קבוצת פוקס, כי הם הכי חזקים בהלבשה בארץ. נפגשנו עם הראל ויזל, שהוא בעצמו גבר מלא ומדבר על זה. החלטנו שנשלב כוחות ובתור התחלה ניכנס ל'טרמינל X'. החוזה עדיין לא נסגר, אבל אנחנו עתידים להיכנס לשם".
מה את מתכננת הלאה?
"אני רוצה להתרחב עם המותג גם לבגדי ספורט. למרות שאני מלאה, אני מתאמנת. המון נשים לא הולכות לחדר כושר כי זה נהיה כמו תצוגת אופנה, כל אחת עם גוזיה וטייץ' מעוצבים. בבגדי ספורט יש עד מידה 44, 46 בקושי, יש טווח של עשר מידות שחסרות. השאיפה זה לעודד אנשים לעשות ספורט כי זה מוציא מדיכאון, לפחות אותי. אין לי כוונה לעודד אנשים להשמנה. מי שמעודד להשמנה זה אידאל הרזון ששלט פה 50-60 שנה".