האם יש ילדים שיודעים שהם נאהבים – אל מול ילדים שמרגישים שהם נאהבים?
הרגש לא משקר. "לדעת שאני אהוב" זה משפט שכלי, קוגניטיבי, מה שאמור להיות... אבל ילד שלא ירגיש נאהב, יגדל עם איזו תחושת רעב, חסר עמוק שהשכל לעולם לא ימלא אותו. כמו בזוגיות, שאחד מבני הזוג שואל "אתה אוהב אותי?" והאחר עונה לו – "כמובן, אתה יודע את זה!". הוא אולי יודע, אבל צריך גם להרגיש את זה. כך גם ילדים - שלומדים הרבה יותר מההתנהגות מאשר ממה שאומרים להם.
איך עוזרים לילד להרגיש אהוב ?
ילד ירגיש אהוב כשהוא ירגיש שרואים אותו, שמקשיבים לו ,שנוגעים בו וכשאמפתיים אליו. זה מתחיל בינקות דרך שפת הבכי, דרך המבט בגיל 3 חדשים שמחפש את העיניים של אמא, דרך ניסיון להשגת תשומת לב בגילאי 3-4 ("אמא תראי, אמא תראי") וממשיך בעצם כל החיים....כולנו, בכל גיל, זקוקים להכרה ולאהבה.
הכלים הבסיסיים הם מגע בילד, מבט בעיניו כשאנחנו מדברים איתו או כשהוא מספר לנו משהו , ומיומנויות של שיקוף והדהוד. שיקוף-זה ההפך משקוף. כשאני שקוף לא רואים אותי. למשל, כשילד נופל ורץ אלינו בדמעות :"נפלתי!!!!!!" במקום להגיד לו "לא קרה כלום" (שזה מאד מרגיע אותנו...) אפשר להגיד לו "נפלת, אתה רוצה חיבוק?". שיקוף זה לראות את הילד והדהוד זה ממש לחזור על מה שהוא אומר. מניסיון, ילד שאומרים לו "לא קרה כלום" ימשיך לבכות ולרצות את תגובתנו הרבה יותר מילד שמשקפים לו את התחושות. למה? כי הוא עסוק כל הזמן בבדיקת הקשר איתנו, וזקוק להד מההורה - למישהו שיהדהד את הסיפורים שלהם שישקף את הרגשות שלהם.
איך הורה יכול לדעת שהילד שלו מרגיש "בלתי נראה", או חס וחלילה לא אהוב?
כשילד חוזר מליון פעם על אותו דבר המשמעות היא שהוא מרגיש שלא הקשיבו לו (גם אם שמעו אותו - לא הקשיבו: לסיפור, לרגש שעולה ממנו, לחוויה). כששואלים ילד "איך היה בגן?" והוא עונה "בסדר" ובזה נגמרה השיחה, יש פה בעיה. חשוב שנשים לב האם שאלנו כי באמת רצינו לדעת, ובאמת היינו פנויים לשמוע את התשובה? האם וויתרנו כשהוא אמר "בסדר" או אולי שאלנו שאלות התעניינות נוספות כמו "מה אהבת במיוחד היום לעשות?". האם שאלנו זאת תוך כדי שיחה בסלולרי וטיגון השניצלים, או באמת התפננו לכך?
ילד שחוזר על המשפט:"אתם לא מקשיבים לי" באופן עקבי גם מציג לנו סימן ברור.
אצל תינוקות זה קל - התינוק בוכה, וכשהוא מרגיש לא נשמע או נראה, הוא בוכה יותר וותר חזק. ילדים בוגרים יותר לא תמיד יודעים לבטא את התחושה שלהם במילים אלא דרך התנהגות (למשל לחזור מאה פעם על אותו סיפור).
מה פוגע ביכולת ההקשבה של ההורים? הרי כל הורה רוצה להיות קשוב לילד שלו
באופן עקרוני הורים כמובן רוצים להיות קשובים לילדים שלהם, אך יש כמה גורמים שעלולים להפריע להם.
א. רעשים חיצוניים: לנהל שיחה עם הילד כשהסלולרי פתוח ומצלצל, כשהטלביזיה ברקע, כשבודקים מיילים.. גם כשיש רעש חיצוני הנובע מקיומם של עוד ילדים בבית, שכולם רוצים לדבר ביחד, מפריע בהענקת תשומת לב לילד מסוים.
ב. רעשים פנימיים: מקשים על ההתפנות שלנו לראות את הילדים שלנו. הפרוייקט הלא גמור בעבודה, אמא שלי שיושבת לי על הראש, הבן זוג שהעליב... אם רעש חיצוני הוא משהו שניתן לשלוט בו, קשה ולעיתים אף בלתי אפשרי להנמיך את הרעש הפנימי. במקרה כזה אפשר ורצוי להגיד לילד "אני כל כך רוצה לשמוע את מה שרצית לספר לי, אני רק חייבת קודם לעשות משהו ואח"כ אתפנה לכך" (ולזכור להתפנות לכך!).
ג. כעסים: לאו דווקא על הילד. כשאני כועס, מאד קשה לי להיות אמפתי, לראות את הילד שלי, להדהד.... ילדים מרגישים מאד בודדים כשההורה שלהם כועס. לא סתם הרבה ילדים שואלים "גם כשאת כועסת את אוהבת?" - חשוב נורא גם בשעת כעס לא לוותר על התקשורת ולהדהד את זה. "אני כועס עכשיו, עוד מעט ארגיש יותר טוב". "אני כועס על כך ששיחקת במחשב" (אבל אף פעם לא "אני כועס עליך" באופן כללי..).