ראש השנה הוא הראשון מבין חגי תשרי. חגי תשרי כולם עומדים בניגוד מוחלט לבדיחה הנדושה לפיה "כל חגי ישראל דומים – היה ליהודים רע, הקב"ה בא והצילם ולפיכך נקבעו ימי אכילה ושמחה". בחגים האלו אין סיפור היסטורי ולא חיבור לאירוע כזה או אחר. אלו הם חגים "פילוסופיים", חגים שמאחוריהם פרקים של מחשבה והגות על טבע האדם ומעמדו בעולם. חגי תשרי הם הצהרתו המובהקת של האדם על טבעו ומהותו שלו כיצור אנושי:
• ראש השנה מצהיר על החשיבות שיש לנקודת ההתחלה. הזמן הרצוף שאין בו הפסקות, לו אנחנו קוראים זמן של נצח. זמן של נצח הוא מימד זמן שהאדם לא מתנסה בו. האדם מתנסה בחוויית זמן של רצפים קצרים בין נקודות התחלה ועצירה. אלו הן נקודות שהוא עצמו קובע או שהן נקבעות עבורו. תקופת הזמן שנקראת שנה על פי הלוח העברי שלנו נקבעה כפרי יצירה של האדם המבוסס על ההתבוננות שלו והחישובים שלו מול גרמי השמים ואיתני הטבע.
• בתוך השנה של 12 חודשים, קבעו בני אדם מועדים וזמנים מיוחדים שעוצרים את זרימת הימים הרגילים. לשנה הזו יש התחלה תמיד. זהו "ראש השנה" ומה עם השבוע – יש בו שישה ימים ועצירה. ושוב התחלה. ב"ראש השנה" אנחנו חוגגים את היופי של "התחלת כל ההתחלות". כל המערכת הזאת חייבת להתחיל מנקודה אחת – הראשונה מבין כל הנקודות. בראש השנה אנחנו מציינים בשמחה את תחושת השליטה שיש לנו בזמן. אנחנו לא שבויים בידי "גורל" או כל מיני כוחות שרירותיים אחרים. אנחנו אדוני הזמן!
• חווית הזמן שלנו היא חוויה מרכזית המעצבת את שהותנו בעולם – יום ההולדת שלנו, לדוגמא, הוא תאריך מכונן של ראשית ואנחנו יודעים היטב שתהיה לנו גם אחרית. אנחנו חוזרים אל תאריך לידתנו בכל שנה בצורה שונה מכפי שעשינו בשנים קודמות ותמיד מודדים, בוחנים, בודקים מה קרה בפרק הזמן שבין לבין. בראש השנה אנחנו עושים דבר דומה אמנם גם עם עצמנו אבל בעיקר יחד עם אחרים. בראש השנה כולנו חוזרים לאותה התחלה של כל ההתחלות המשותפת לכולנו ואז אנחנו גם עסוקים באותן שאלות. אלו שאלות שחוויית הזמן הקצוב המשותפת לכולנו מעלה אצלנו. למשל - מה עושים עם הזמן? כיצד עושים טוב יותר? מי הוא שולט בזמן? האם אנחנו שבוים של המימד הזה? מה פשר החלוקה שאנחנו עושים בין עבר, הווה ועתיד? וישנן עוד הרבה שאלות מהסגנון הזה שקצרה היריעה כאן מלהזכירן. חשוב לזכור – שאלו שאלות שכל אחד שואל לעצמו מדי פעם. אבל ראש השנה (ובתשרי בכלל) הוא הזמן שאותו קבעה התרבות העתיקה שלנו כזמן משותף לעיסוק בשאלות הללו.
מדוע צריך מועד משותף לעיסוק בשאלות על החיים, ומשמעות החיים וכיצד בכלל "מעבירים" את הזמן?
כדי לחזק את תודעת היותנו בני אדם בעלי תכונות אנושיות בסיסיות זהות, צרכים זהים וחוויות יסוד זהות. לכן מספרים למשל שבראש השנה נברא האדם – האדם הראשון שהוא התבנית והדוגמא לכל בני האדם. זהו סיפור נפלא שמאפשר לנו לדבר על "האדם" – זכר ונקבה זה היינו הך. בזכות האדם הראשון שהוא הדוגמא לכולנו אנחנו מכירים באופן כללי יצור כזה שנקרא "אדם". למשל –בכולנו יש מימד של חידה ופלא. ככל שאנו מכירים את עצמנו אנחנו ערים לכך שאין באפשרותנו לתפוש את מהותנו ולהסביר את כל מה שאנחנו מזהים עם היותנו מי שאנחנו. איננו יכולים לתת דין וחשבון חד משמעי, סופי ומשכנע לגבי הרבה מתופעות החיים והקיום שלנו ושל יצורים אחרים – של הקיום בכללו. ההסברים שנותנים ענפי המדע השונים משאירים הרבה דברים פתוחים ובהם, אם נרצה, נמצא את החידה והפלא של עצם היותנו. "תוק תוק, מי אני ומה שמי" – זוהי לא רק שאלה של ילדים – זוהי שאלה לכל החיים ובטח ובטח שזוהי שאלה שמתאים להיזכר בה בראש השנה.
• אנחנו מכירים את עצמנו מתוך יכולת החשיבה שלנו המאפשרת לנו להתייצב "מול עצמנו" ומול הזולת. אנחנו בעלי יכולת חשיבה רפלקטיבי. אנחנו מסוגלים להרהר על מה שעשינו ולתכנן בצורה מושכלת את מה שאנחנו רוצים ומתכוונים לעשות. הכלים הללו הם מערכת משוכללת של עשייה ובקרה ומכאן שאנחנו יצורים המודדים את עצמנו (ואת הזולת) כל הזמן לפי אמות מידה של הצלחה וכשלון, סיפוק ואכזבה, דברים שעליהם אנחנו אומרים שהיו "טובים" ואחרים שנכשלו. אנחנו חיים מתוך מתן דין וחשבון על מה שאנחנו עושים. בראש השנה אנחנו עסוקים במתן דין וחשבון ביחד – על עצמו לבדו, בינו לבינו וביחד – כציבור.
• ולבסוף – אנחנו נוטים לחשוב שכל אחד מאיתנו הוא מאתנו הוא עולם ומלואו, אדם שאין כמותו אף אחד אחר – יחיד ושונה. ואף על פי כן אנחנו יודעים היטב שאנחנו חלק ממשפחת בני האדם. יש בין כולנו כל כך הרבה משותף. והחשוב מכל – איננו יכולים להתקיים לבד אלא אנחנו נזקקים לאחרים. תמיד נרגיש בחוויית ה "אני" אבל גם בחוויית "הזולת", "האחר". החוויות והמידות של "מין האדם" מוטבעות במטבע אחת שיש בה מעצם מהותה הרבה מקום גם למושג "היחיד".