במובלעת קטנה, כלוב מבודד בלב ארץ אויב, בחצר מבצר צלבני מושלג שכבר אלף שנים נערים מתים למרגלותיו, עמד מוצב "בופור".
הוא היה לסמל המלחמה הישראלית השנויה ביותר במחלוקת, סמל השליטה הישראלית בדרום לבנון, אבל גם מיתוס הגבורה עליו גדלו דורות ולמענו מסרו את חייהם. שם על ההר, מעל טבעת עננים, בניתוק מוחלט מכל עולם מוכר, חיה ובעטה מדינת ילדים-חיילים שכזו, הזויה, עם חוקים משלה, שהפחד שולט בה, אבל גם התמימות והאושר הנערי.
יותר פשוט להתפלל?
אפילו פעולה יומיומית כמו הנחת תפילין, מקבלת במקום הזה משמעות אחרת לגמרי. הקטע הזה אמנם לא נכנס בסופו של דבר לסרט, אבל הוא מבטא בדיוק את העולם ההזוי בו החיילים חיו את היומיום שלהם.
לבד בחדר האוכל
לירז (אושרי כהן) מפקד המוצב, נער בעצמו, נאלץ להתמודד עם מצבים כשהוא כמעט לבד במערכה. הוא לא יכול לשתף את החיילים שלו בפחד שעוטף גם אותו. הסצינה הזו אמנם ירדה בעריכה אך היא מבטאת בדיוק מצמרר את עצם היותו לבד.
בן זונה פנאט
אושרי (אלי אלטוניו) הרס"פ של המוצב ויד ימינו של לירז, לקח את החיילים לסיור במבצר הישן, שם הם דיברו על לירז המפקד. כאשר חזרו מהסיור לירז ניסה לדובב את אושרי שיספר לו על בדיוק הם דיברו ומה הם חושבים עליו.