דני פרידלנדר ועינת נתן הגיעו מעולמות שונים אך דומים. הוא הפסיכולוג הקליני שכולנו מכירים מ"חתונה ממבט ראשון" והיא מדריכת ההורים המובילה בארץ, אשר לחצו ידיים ויצאו לדרך יחד במבחן שנועד לקבוע מהי שיטת ההורות הטובה בישראל.
"מבחן ההורים הגדול" (הגמר במוצ"ש אחרי החדשות, קשת 12) פרצה לעולמנו לפני מספר שבועות בלבד. אז, שמונה זוגות שונים לחלוטין, בעלי שיטות ותפיסות חינוך שונות לחלוטין, פתחו את דלת ביתם וחשפו בפני מדינה שלמה את אורח החיים שלהם, האופן בו הם מגדלים את ילדיהם והערכים שהם מטמיעים בהם. עינת ודני, היו שם לאורך הדרך הזו - ליוו אותם ברגעים המשמחים, המרגשים ובאלו שהוצבה להם מראה מול הפנים.
הם ראו את התגובות של ההורים מקרוב. תמכו בהם כשהיה צריך, שאלו את השאלות הנכונות, ונכנסו למעמקי הרגש של המדינה וכעת, בתזמון מדויק לפני הגמר הגדול, השניים פותחים את הלב ומדברים על מה הם לוקחים מהדרך הזו, דרך שהייתה רכבת הרים מלאה בתחושות - ובעיקר בתובנות לחיים._re_autoOrient_i.jpg)
עינת נתן
כמעט ואין הורה שלא מכיר את עינת נתן, הלוא היא מדריכת ההורים האהובה. אלפי הורים עוקבים אחריה, מגיעים להרצאות שלה, אבל כאן היה מדובר בדבר אחר, שונה לגמרי. נתן יצאה לדרך הזו וגרמה לנו להבין כמה דברים על עצמנו, על ההורות שלנו, וכעת אלו הדברים שהיא לוקחת איתה הלאה.
- כשאתה לא בתחרות אז אין תחרות
מעולם לא התחברתי לתחרויות. אני זוכרת את דפיקות הלב שהיו לי כששיחקתי מונפול עם אח שלי, את תחושת האיום הקיומי המרחף מעל ראשה של המפסידה הפוטנציאלית. פעם אחרי הפסד, כשהוא ביקש שנשחק שוב, שאלתי בתמימות אם אפשר ששנינו ננצח או ששנינו נפסיד. הוא לא הבין מה הכיף בזה, אז הפסקתי לשחק איתו. עשינו דברים אחרים ביחד. כשהתחלנו לצלם את התוכנית, זיהיתי את דפיקות הלב שלי מפעם. כשהמצוקה העלתה הילוך הבנתי שאני, שהחרמתי תחרויות לפני 40 שנה, מרגישה שדני המנוסה והאהוב, שכל כך חיכיתי לשבת לצידו, מאיים על תחושת הערך שלי, איום קיומי.
צפיתי את כל הרמות הגבה שיגיעו כשתעלה התוכנית: 'תחרות בין הורים? זה הרי נורא'. ידעתי שאולי קוראים לזה תחרות, אולי מבחן ההורים, אבל באמת האתגר המקצועי שהכי משך אותי בפורמט היה: 'איך אני הולכת לתת להם להרגיש שם הכי לא מאוימים, הכי במיטבם, כי אם הם לא ירגישו בתחרות אז תצא האמת. אז הם יצליחו גם לדבר הורות וגם להקשיב לסיפורים של אחרים'.
אז אמרתי לעצמי: "אם את, עינת, לא תרגישי שזה שדני מעולה משמע שלך אין מקום; אם את תרגישי שניצחון שלו הוא שלך והפוך; אם תדעי שיש כאן הזדמנות לשחק ולהפסיד ביחד, ואולי גם לנצח ביחד, אז יקרה פה הדבר הכי אמיתי שיש".
כשהבנתי את זה - ולא, זה לא היה קל - קרה הקסם: גם המשתתפים, ההורים הנפלאים שלנו, שחררו, התרגשו, התחבקו בהפסקות בין הצילומים, נתנו למשחק לקחת אותם לטיול מרתק של מחשבות כנות על הורות. כשאין תחרות בראש שלנו, אז אין איום קיומי, ואז התחרות הופכת להזדמנות להיות פשוט הגרסה הכי טובה של עצמך. כולנו ניצחנו והפסדנו ביחד. ממש כמו בהורות. - קבלת השונה
אני לא מכירה אף אדם שיגיד: "אני? ואללה, לא מקבל את השונה. לא מקבל חשיבה שונה, צבע עור שונה, חולשות שונות, גישות שונות - לא מקבל. כולנו חרטנו על דגלנו את קבלת השונה, רק שחלקנו כתבו (באותיות קטנות כמובן): 'מוכן לקבל, בתנאי שהוא חלש ממני, לא מאיים עליי וגם לא על הילדים שלי'. חלקנו חושבים שאנחנו מקבלים, אבל המציאות תוכיח שאפילו את החלשים אנחנו מתקשים לקבל.
ולמה ללכת רחוק? מספיק שהילדה שלי מפתחת טעם שונה ומלחיץ בביגוד והנעלה, או כשהילד מסביר שטוב לו בבית, שהוא אוהב את הלבד שלו, זה עושה לו שמח, אבל אני בניתי את כל זהותי על הצופים, חבר'ה ומסיבות המוניות, או כשבן הזוג שלי מגיב אחרת ממני להתנהגויות של הילדים ואני חושבת שהוא הורס לי את החינוך כי הוא, מסכן, לא מבין.
חיפוש קצר בגוגל יכול לגלות לכולכם את עמדתי המלומדת לגבי איך מגדלים ילדים, למה הם זקוקים ומה יכול לגבות מחיר כבד מנשוא מהיחסים או מבריאות נפשם. אחד השיעורים הכי חזקים שלמדתי בתוכנית הזו עבר דרך ההתמסרות וההתאהבות שלי בהורים כאנשים, בלי קשר לשיטת החינוך שהם הביאו למעגל. רק אהבת אמת מנטרלת את האיום הקיומי. רק כשמכירים בכוונות הטובות של כולם אפשר להקשיב באמת לסיפורים שבראו את תפיסת ההורות שלהם. והילד שהכי קשה לנו לקבל אותו? מביא לפתחנו בדיוק את השיעור הזה.
"בפעם הבאה שאתם מרגישים הורים ממש גרועים תדעו שזה בדיוק החומר ממנו בנויים ההורים הכי טובים"|צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של אורטל כהן-מאילוב, instagram - סימני שאלה הם דבר טוב
מישהו שטעה מאוד לימד אותנו שאנשים שחושבים ומדברים בסימני קריאה הם מנהיגים או שולטים.
אולי התאוריה הזו תקפה בעולם של מלחמות ופוליטיקה, אבל בהורות, בחינוך, ביחסים, סימני השאלה בתוכנו הם אלה שמאפשרים תנועה, שינוי, תיקון, הקשבה. מכירים את המורה שלא צועק ועדיין יש לו כיתה שקטה? לעומת ההוא שרק שוחק את מיתרי הקול ועדיין לא מצליח להתגבר על הרעש? אם תשאלו את המורה שלא צועק מה הסוד שלו, הוא יענה: "אני תמיד מכבד את התלמידים ודרך הכבוד שהם חשים, אני שואב את כבוד. אני מתייעץ איתם, לא מפחד להגיד שאני לא יודע, הופך אותם לשותפים שווים בלמידה. הגבולות שלי מאוד ברורים ואני נותן המון כבוד לגבולות שלהם. ובעיקר, אני מביט בהם כאנשים ולא כחיילים שאמורים לעשות כרצוני, לשתוק בפקודה ולא להתווכח.
כדי לגדל ילדים שיהפכו לאנשים שיראו את העולם בעוד גוונים מלבד שחור ולבן, אנחנו חייבים להניח יותר סימני שאלה לפתחם. גם כשאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים. ברגעים של חסד בתוכנית, ראינו את סימני השאלה מבצבצים. בהורות הם בדרך כלל מלווים ברגשי אשם.
אז תזכור: רק ההורה הטוב מרגיש רגשי אשמה נוראיים אחרי יום קשה. רק ההורה הטוב אומר: 'ואללה אני לא סגור אם אני עושה או אומר את הדבר הנכון'. אז בפעם הבאה שאתם מרגישים הורים ממש גרועים תדעו שזה בדיוק החומר ממנו בנויים ההורים הכי טובים. - צניעות
טוב נו, הרי אנחנו תמיד הגיבורים של הסיפור שלנו. חווים את העולם דרך עצמנו, נופלים, קמים, מרגישים הכל דרך האגו שלנו. אז כשפסעתי לתוך פורמט טלוויזיה שעוסק בהורות, בראש שלי דמיינתי אותי הולכת ללמד הורים במדינה שלנו מה הילדים שלהם צריכים. אני, כך אמרתי לעצמי, 'אתן בראש' ואם הם לא יבינו, אני אשלוף שנים של לימודים, ניסיון מקצועי, מחקרים. זו הרי ההזדמנות שלי לשנות עולם. הערב אחרי החדשות: "עינת תלמד אתכם איך לא להעניש ילדים ומה אפשר לעשות במקום". ואז הגעתי לתוכנית.
צניעות היא לסכם בשלושה משפטים תפיסת עולם של שנים, כי אין זמן, כי צריך שורות תחתונות. כי טלוויזיה. צניעות היא להקשיב גם כשנורא דחוף לדבר. צניעות היא להבין שגם תפקיד שולי במחזה יכול להיות משמעותי אם אנחנו שחקני נשמה. צניעות היא להבין שהסיפור הוא לא אני, הוא המשפחות. בדיוק כמו שבהורות הסיפור אינו ההורה, אלא הילד ומה שהוא באמת צריך.
דני פרידלנדר
כבר תקופה שהפסיכולוג הקליני דני פרידלנדר מככב על המסך. הוא ליווה את הזוגות של "חתונה ממבט ראשון" עד שהחליט ללוות זוגות הורים, שמונה ליתר דיוק, ולהיות שם עבורם לאורך הדרך, דרך שבמהלכה ידענו לא מעט רגעים עוצמתיים. באתגר האיש הזר ירד לו האסימון כמה הוא שמח שהוא מוביל את התוכנית הזו יחד עם נתן - וכעת הוא מדבר על הדרך שעבר ומה הוא לוקח ממנה.
- "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", אנה קרנינה, לב טולסטוי.
- כולם רוצים שלילדים שלהם יהיה טוב.
- בעידן של הישגים חייבים לעזור לילדים שלנו למצוא במה הם טובים, על מנת שיקחו את הדבר הזה קדימה להגשמה של הטוב שלהם.
- בעידן של הישגים ותוצאות שכחנו ליהנות מהדרך. הילדים שלנו כמעט ולא יזכרו הישגים והגעה ליעדים. הם יזכרו רגעים של שמחה וצחוק. אפשר להגיע לאילת מהר מאוד, לחסוך זמן והגעה, אבל גם אפשר לצאת לנסיעה משפחתית עם שירים, בדיחות, מריבות של הילדים מאחור, אבא מזייף מקדימה, אמא צריכה כל שעה לשירותים. כל המסע הזה, עם עצירות שוקו בדרך, מייצר סיפור משפחתי, היסטוריה, זיכרונות. אף אחד לא יגיד עוד 20 שנה: "זוכרים כמה מהר הגענו בטיסה לחופשה באילת?", אבל אנחנו כן נזכור את הנסיעה הארוכה, את הזיוף של אבא וכמה חים היה שיצאנו מהאוטו לתנור טורבו של אילת.
אנחנו נזכור את הנסיעה הארוכה, את הזיוף של אבא וכמה חם היה שיצאנו מהאוטו באילת|צילום: מתוך "מבחן ההורים הגדול", קשת 12 - לעשות וי על המשימות היומיומית זה תמיד מקנה תחושה שהיית הורה טוב, אבל לגדל ילדים זאת לא רשימת משימות. אפשר להינות בארוחת הערב, אפשר להכין חביתות עם הילדים, נכון, זה מלכלך, זה גם יקח עוד כמה דקות וההשכבה תתעכב. אבל זה מגבש ומחבר, מייצר ביחד ובעיקר מקבע לילדים זיכרונות לכל החיים של בית, של ביחד, של עשייה. לגדל ילדים זה לא לעשות וי על אמבטיות וארוחות ערב. זה ליהנות, לצחוק ולצבור זיכרונות של החביתה הראשונה שעשיתי אשר בתוכה היו קליפות ביצים. הקליפות כבר יהפכו לסיפור משפחתי. עד היום מזכירים בצחוק את הסיפור עליי ועל סבתא שלי, שהכינה לי בפסח מצה עם שוקולד ואז שברה אותה. אני לא הסכמתי בשום אופן שהיא תתקן, כל ניסיון שלה להדביק לי את החתיכות עם קצת ממרח שוקולד רק יצר אצלי עוד זעם. "שלא יגידו לי שזה לא שבור", עד היום אומרים אצלנו שאי אפשר לתקן מצה שנשברה - וככה נוצר רגע שהופך לסיפור משפחתי לכל החיים. המשפחות בתוכנית הזכירו לי - להנות מהדרך.
- אנחנו מפחדים להיות "הרעים". אלה שאומרים "לא", ששמים גבולות, שמשכיבים לישון - שלא מרשים להישאר ערים עד מאוחר. אף אחד לא רוצה להיות השוטר הרע, כולנו רוצים את החלק הטוב של ההורת, להיות עם הרייטינג של ההורה המגניב. לכן הכי קל לנו לברוח מסמכות וחוקים, אנחנו רוצים להיות עם הילדים, לא עם הגדולים, כי אז צריך להכיר בזה שהתבגרנו. לכן, היינו רוצים להשאיר למישהו אחר לעשות את העבודה המלוכלכת; של גבולות וחוקים, מה שאנחנו שנאנו כשהיינו ילדים. כשנהיים הורים עושים את הסיבוב, קשה לנו להיות שם, אבל הילדים שלנו מתחננים לגבול, מסגרת, וויסות והרגעה - אחרת זה כאוס, זה מקום פרוץ, מפחיד ומאיים. אולי הכל מותר בו, אבל הוא גם מעורר חרדה כי אתה לא מוחזק בו.
- לסיום, בנימה אישית, התוכנית הזכירה לי לא לפחד לאתגר את עצמי. התוכנית היא פרידה והתחלה חדשה בעבורי אחרי שנפרדתי "מחתונמי" שהייתה לי בית מוכר, בטוח וטוב. אני מאוד שמח על "מבחן ההורים הגדול", אני ועינת מאוד גאים. אני רוצה להזכיר לכולם להיות אמיצים, להעז לקחת סיכונים וללכת עם החלומות שלנו, לפעמים אנחנו צריכים להיות גם ההורים של עצמנו - ולהגיד לעצמנו שאנחנו יכולים, לא לפחד, לנסות, זה יהיה בסדר. רובנו נוטים להישאר במקום בטוח וגם אני הייתי במקום כזה, אבל עברתי למקום חדש של אי וודאות, לפרטנרית חדשה. לקחתי סיכון, יצאתי מהאיזור הבטוח ונהניתי מכל רגע , אנחנו צריכים לעשות דברים עם הלב - וככה צריך לגדל ילדים.