לפני שנכנסתי לעולם הנינג'ה, הייתי עושה שכיבות סמיכה ומתח בבית - סתם כי רציתי להיות חזק. כשצפיתי בקטע מהנינג'ה ביוטיוב חשבתי: גם אני יכול לעשות את זה, זה נראה מגניב. הלכתי לפארק ציבורי, ניסיתי כל מיני קפיצות והצלחתי. בשלב מסוים חשבתי: טוב, בטוח לנינג'ות האלה מהטלוויזיה יש מכון משלהם, הם לא מתאמנים בחדר כושר רגיל. חיפשתי מכון נינג'ה בגוגל, הלכתי, ניסיתי מלא דברים והצלחתי. זו הייתה ממש חוויה.
זה לא רק כישרון. אני מתאמן תשע פעמים בשבוע, עובד קשה כדי להגיע לאן שאני מגיע. האפשרות לנצח תמיד בראש, זאת המטרה. באזר במוקדמות ובחצי הגמר זה כיף, אבל כל עוד זה לא ניצחון, לא אהיה מסופק מעצמי. יש אנשים שמגיעים לעונה במטרה לעשות באזר. אצלי המטרה זה רק לנצח, פחות מזה - לא בא בחשבון.
בתחרות הזאת, לנינג'ות יש יתרונות משלהם ולמטפסים יתרונות משלהם. מטפסים יכולים להיות חזקים יותר באצבעות ויותר סיבולתיים. גם הנינג'ות מאוד סיבולתיים, אבל בתחומים מסוימים המטפסים יותר טובים בזה. הנינג'ות, לעומת זאת, כל הזמן עושים תנועה, מתאמנים על מכשולי נינג'ה ואמורים להיות יותר טובים בזה. בקונספט הדו-קרב גילינו שהמטפסים אומנם יכולים להיות מאוד חזקים ולהגיע אפילו למידוריאמה, אבל פתאום, במהירות, כשצריכים לעשות תנועות מאוד ספציפיות - הם לא תירגלו את זה מספיק.
למי שמתאמן בנינג'ה מגיע לנצח. עם כל הכבוד למטפסים, יש אנשים שזה החלום שלהם. יש מלא מטפסים שאני מאוד מעריך, הם ספורטאים מטורפים מאוד, אבל הם לא משקיעים בנינג'ה. הם מגיעים כדי ליהנות, זאת לא המטרה שלהם בחיים. לעומת זאת, יש נינג'ות שלוקחים את זה ממש ברצינות. אם מסתכלים על דור המטפסים מול דור הנינג'ות, אני חושב שהנינג'ות ישתלטו על הכל. המטפסים מאוד חזקים, אבל אלה שיגיעו הכי רחוק יהיו הנינג'ות.
זה לגמרי אפשרי שבישראל יעשו מידוריאמה פעמיים ברצף. רמת המתחרים גבוהה ממש, יש פה ספורטאים ברמה עולמית. מאוד מקווה שאגיע למידוריאמה ואעשה את זה. השאיפה שלי זה לנצח. כשאעמוד בקו ההזנקה במסלול הגמר, זה יהיה מלחיץ: אבל אני מוכן לזה. אני לא יכול לחשוש מהרגע הזה או להתחיל לפחד. בערב הזה אצטרך להיות דרוך ובפוקוס כל הזמן. יש שלושה מסלולים ואז המידוריאמה. לא משנה מה עברת, אתה צריך לשכוח מזה ולהתקדם במה שנשאר לך לעשות כדי לנצח. זה הולך להיות ערב מאוד ארוך, קשה ומתיש, אבל אני מוכן לזה ויודע שיש לי את היכולות כדי לסיים את המסלול.