"מרגע שידור הפרק, אני לא מפסיקה לקבל תגובות. הייתם מצפים שזה יקרה בעיקר באינסטגרם, וזה קורה, אבל הפעם יש גם מכתבים שמגיעים ממש עד לפתח הבית שלי. א', ילדה בת 11, כתבה לי שאני השראה בעיניה. אנשים רצו לשלוח לי סרטונים שלהם בוכים יחד עם כל המשפחה, זה מרגיש שכולם כמעט הצליחו להתחבר לסיפור שלי ולהתרגש יחד איתי. מצטטים את המילים שאמרתי בסוף המסלול אחרי שכבר לחצתי על הבאזר, אבל האמת היא שאני בקושי זוכרת מה אמרתי. החוויה הייתה כל כך עוצמתית, אני זוכרת טוב את הקושי ואת העננה, אבל קשה לזכור במדויק את מה שקרה אחר כך.
אני מקבלת הודעות ממורות ומרצות, נשים בעלות השפעה שרוצות להראות לתלמידים שלהן את המסלול שלי ובעצם את כל התהליך שעברתי בנינג'ה, כבר מהעונה הראשונה. בכלל, קיבלתי המון תגובות מנשים, אבל לא רק. מאות גברים פנו אליי, ואחד מהם אפילו כתב לי: 'אני אב לשלוש בנות, והדבר הראשון שאני הולך לעשות מחר בבוקר זה להושיב את הבנות שלי לראות את המסלול ולהגיד להן שהן יכולות לעשות הכל'.
לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ככה. אנשים התרגשו בשבילי, הם ממש היו איתי ברגע הזה, אבל לצד זאת, יש גם תגובות שליליות. חשוב לי להבהיר שהביקורת לגיטימית בעיני: כתבו לי שלקחתי את הזמן, שלא היה לי מסלול מספיק קשה ושסיכנתי את הכתף שלי. לכל הדברים האלה יש לי תשובה. אלה דברים שאני לוקחת לשיפור, אבל זה לא תמיד נעים לקרוא את הביקורות האלה, שבחלקן הן ממש מרושעות. לא ציפיתי לזה. אולי אני תמימה, אני ספורטאית שרגילה להתמודד עם האתגר האישי מבלי לחשוב על הפרסום שהוא מביא איתו.
>> עוד על "נינג'ה ישראל 2021" בפייסבוק ובאינסטגרם
זה שהתמהמהתי על המסלול לא עבד לטובתי, אפילו להפך. במסלול המוקדמות של הנינג'ה לא צריך מנוחה. היו תגובות שטענו שכל מתמודד שייקח מספיק מנוחה יצליח, וזה פשוט לא נכון. בשביל לצלוח מכשול צריך לרכוש מיומנויות, טכניקה מסוימת, וזה לא דבר שנבנה במנוחה. לאנשים משום מה חשוב להדגיש שאולי הגעתי לבאזר, אבל 'לא בזמן של גברים'. אגב, אני לא מחזיקה בשיא של נינג'ה ישראל לזמן ארוך. היה מישהו שהגיע לבאזר בזמן ארוך יותר ממני, ככה שהנה, עובדה שגם גברים עושים את זה לאט לפעמים.
הגעתי לבאזר השנה כנגד כל הסיכויים. אני מאמינה בעצמי, כי אם לא הייתי מאמינה בעצמי, כנראה שכבר הייתי פורשת אחרי פעמיים. זו גם הסיבה לכך שהעונה הגעתי עם פציעה חמורה שגיליתי בסך הכל חודש לפני העלייה למסלול. עשיתי את כל תהליך ההכנה עם שלושה פיזיותרפיסטים ועבדתי קשה כדי להגיע מוכנה, אבל להגיע חודש אחרי קרע מלא בכתף, ועוד למסלול שברובו באוויר, כשאתה תלוי ונסמך אך ורק על הכתפיים שלך, זה סיכון שלקחתי. אנשים יכולים להגיד: 'זה מסוכן, למה את עושה את זה?'. עשיתי את זה בשיקול דעת ונעזרתי בליווי מקצועי של אנשי רפואה. תמיד כשמגיעים לנינג'ה יודעים שיש סיכון מסוים, כבר היו לא מעט פריקות על המסלול גם לאנשים שלא באו עם פציעות לפני, אז על אחת כמה וכמה לבוא עם פציעה, זה מלחיץ.
בנוסף לזה, הלחץ והציפייה לא מרפים. כמו שרותם ישראל אמרה, אני נמצאת בטופ של הנשים בנינג'ה ישראל. יש לי את היכולות, וזה היה המאני-טיים שלי. זה הכניס אותי למצב שבו אמרתי לעצמי שאני לא הולכת לצאת למכשול עד שאני לא אהיה בטוחה במאה אחוז שאני אהיה גם בצד השני שלו. זה פרפקציוניזם שמעכב, מפריע. הזמן הכביד עליי, הרגשתי שאני זקוקה לשלמות כדי לצאת לדרך.
חשוב לי להבהיר שלא עברתי על החוקים ואין מגבלת זמן במוקדמות - אבל למען האמת, אני חושבת שנכון להכניס אחת כזאת. אני חושבת שהיה עושה לי טוב אם היו אומרים לי שנגמר לי הזמן ואני חייבת לעלות למכשול. לפעמים צריך מישהו שיגיד לך יאללה, צא לדרך. אל תיתן למחשבות להשתלט עלייך.
קל להגיד 'אישה עברה את זה, אז בטח זה מסלול קל', או 'בטח עשו לה הנחות'. היה מישהו שכתב שזה לא מסלול טיפוס, שאין בו אלמנטים פיזיים וכוחניים בכלל, והאמת היא שהוא צודק חלקית. אני בנבחרת ישראל בטיפוס וכשראיתי את המסלול הזה אמרתי לעצמי, 'איזה באסה שזה המסלול שלי ושאין בו מכשולים מעולם הטיפוס'. אני מטפסת, אני עושה את זה כבר עשרים שנה וזה מסלול מאוד טכני וטריקי. זה פחות המגרש הביתי שלי, שהוא עולם הטיפוס והכוח. המטוטלת הכפולה לדוגמה, היא מכשול שהזכיר לי את הפטיש שבו נפלתי בשנה שעברה. זה עוד אלמנט פסיכולוגי שהייתי צריכה להתמודד איתו על המסלול.
עשיתי את המסלול בראש ובראשונה בשביל עצמי, בשביל האתגר והחלום שלי, אבל גם בשביל כל הנשים שחולמות להגיע לרגע הזה. בכל בפרק יש בין מתמודדת לשתיים, אפילו אפס לפעמים, ובכל פעם שאישה עולה על המסלול, גם אם היא לא מבקשת את זה והיא רוצה רק להתרכז בעצמה, היא הופכת לייצוג. אי אפשר להתחמק מזה, וזה לא שאני רוצה להתחמק מזה. כולן נושאות עיניים לכל אישה שעולה על המסלול, וכל אחת ממי שעולה מקבלת משמעות הרבה יותר רחבה מהסיפור האישי שלה.
בימים האחרונים הפכתי לסמל. לא ידעתי שזה יגיע לשם, זו הפתעה גם בשבילי. זה לא משהו שכיוונתי אליו, אבל זה גאווה וכבוד עבורי. אני מרגישה שיש לי אחריות, אני צעירה, אבל כבר מבית ההורים תמיד עודדו אותי לשבור את המוסכמות ואת תקרות הזכוכית. אבא שלי רצה שאני אהיה הבחורה הראשונה בשייטת ואמא שלי לימדה אותי מי זו ז'אן דארק כבר בכיתה ב'. אני באה ממקום ששואף להיות בעמדת השפעה ולא פוחד מאמרות כמו 'זה לא לבנות'. אחריות היא תמיד מלחיצה, אבל היא גם משהו שגדלתי עליו. אני מבינה עכשיו שאני צריכה להיות עם תשומת לב על מה שאני עושה ואומרת, כי יש אנשים, ובפרט ילדים, שמסתכלים עליי. אני מקבלת את זה באהבה".