האחים מעיין וסהר עשור זכרונם לברכה נהרגו בשיטפון בערבה לפני שלושה שבועות. מי שהייתה איתם במכונית בעת שאירע האסון הייתה בת הזוג של מעיין, שי דהאן בת ה-20. גם היא נסחפה בזרם האדיר באותו לילה, אך בזכות כוח רצון ותושייה שרדה לילה שלם בתנאים קשים עד שחולצה בבוקר שלמחרת, רק כדי לגלות את הבשורה המרה.
"המכות והפצעים היו שטחיים, לאט לאט זה מתרפא ונעלם, אבל מה שקרה חוזר אליי כל יום, זה לא נעלם", תיארה דהאן הבוקר, "אני משתדלת להיות חזקה".
"זו הייתה נסיעה פשוטה למשפחה של מעיין. לא חשבנו יותר מדי, בראש שלנו ביום חמישי חוזרים וממשיכים את החיים שלנו", שיחזרה דהאן, "התחיל לרדת קצת גשם וכשהתקרבנו לכיוון מצפה רמון, ראינו אבנים נופלות מההר. עדיין המשכנו והכל היה בסדר, כשפתאום הגענו לשלולית ענקית. משני הצדדים מלא מכוניות עצרו. עברנו אותן לאט לאט, את המקטע הראשון עברנו בשלום, והגענו לעוד מקטע של מים. הסתבר שהוא היה עמוק, לא שמנו לב לזה. לא ראינו את זה בעין. שם האוטו התחיל לאבד שליטה".
"כל האורות נדלקו, האוטו נכבה. לא היה לנו מה לעשות איתו. המים כיסו את החלונות ולאט לאט התחילו לכסות את המכונית. המכונית נסחפה לשולי הכביש".
מה עובר עליכם בתוך המכונית בדקות האלה?
"היינו בטלפון עם אמא של מעיין, סהר דיברה איתה. זה הלם, את לא מבינה מה קורה לך בסיטואציה הזאת. איך את קשורה אליה. את מבינה שאת צריכה לתפעל את זה ולהציל את החיים שלך באותם רגעים. מעיין פתח את חלונות המכונית והם יצאו החוצה ונאחזו בעץ. אני עדיין דיברתי עם המשטרה שיבואו וישלחו חילוץ אלינו. באיזשהו שלב ניסיתי לצאת מהחלון ולהגיע אליהם, לא הצלחתי. צללתי דרך חלון הנהג ונסחפתי. לא היה במה להיאחז".
הצלחת לשחות בזרם הזה?
"אין לך צורך לשחות, הזרם מעיף אותך. בהתחלה הראש היה מתחת למים, עד שיצא והסתכלתי סביב. לא הבנתי איפה אני נמצאת, מה זו הסיטואציה הזאת. התחלתי להיסחף וניסיתי להציל את עצמי, לנסות לתפוס בדברים ולהיאחז אולי, לנסות לגעת באדמה. לא הצלחתי".
בשניות האלה את מזהה את מעיין וסהר?
"הייתה שנייה שראיתי את סהר, כשנאחזתי בשיח והסתכלתי אחורה. פתאום ראיתי אותה. ישר צעקתי לה: בואי ננסה להגיע אחת לשנייה ולנסות לתפוס אחת את השנייה אבל לא הצלחנו, אפילו שהמרחק לא היה כזה גדול. אי אפשר היה להתנגד לזרם הזה. ראיתי את סהר נסחפת קדימה, וכמה דקות אחרי השיח שלי נתלש והצטרפתי אליה. היא כבר נעלמה לי באותם רגעים. את מעיין לא ראיתי מהשנייה שיצאתי מהמכונית וניסיתי להגיע אליהם. זה היה קשר העין האחרון שלי איתו".
במה נאחזת? מה הציל אותך?
"אחרי שעתיים וחצי הרגליים שלי נתפסו באיזשהו גזע עץ שנפל על האדמה. הוא היה מספיק חזק כדי לא לזוז. הרגליים שלי נכנסו תחתיו ועצרו אותי. עליתי עליו וחיכיתי שם כל הלילה, 15 שעות. התפללתי, האמנתי, אין משהו אחר. זה להיאחז באמונה שלך ולצעוק לשמיים. כל הלילה ראיתי מסוקים וצרחתי אליהם, כל הבהוב בשמיים ניסיתי לצרוח אליו. הבנתי שהוא לא יישמע אותי כי אני כולי קטנה ושאני צריכה לחכות לאור הבוקר כדי שייראו אותי. חששתי שיירד גשם שוב".
איך שרדת את השעות האלה?
"היה קור לא נורמלי, לא הייתה שנייה שהפסקתי לרעוד. הייתי צובטת את עצמי כדי להרגיש את הגוף. חשבתי על זה שאני צריכה לנשום ולהישאר ערה ומפוקסת כדי לחזור שלמה ובריאה למשפחה שלי. אם היית שואלת אותי לפני, בחיים לא חשבתי שאקלע לסיטואציה ואשרוד דבר כזה. זה מעל הטבע. אלה כוחות שהשם שולח אותם, מישהו מלמעלה מחזיק אותך".
מתי קרה החילוץ?
"בעלות הבוקר מסוק התחיל להסתובב סביב השטח שלי, ניסיתי ללכת סביבו. הייתי עדיין מוקפת במים. פתאום ראיתי אותו נוחת, הייתי בטוחה שהוא מחלץ מישהו, אבל הוא חילץ מזוודה כחולה. זו הייתה המזוודה של מעיין. צעקתי להם מרחוק, אבל הם שוב המריאו. לא הפסקתי לסמן להם עם הידיים, לקפוץ ולצעוק לשמיים 'שמע ישראל'. פתאום ראיתי אותם מתקרבים לכיוון שלי, לאט לאט, חוששים להתקרב כי לא בטוחים שבאמת זה מה שהם רואים. הסתכלתי לאחד המחלצים בעיניים, הוא קלט אותי מלמעלה. באותן שניות הם התחילו להתקרב והלב שלי דפק בצורה לא נורמלית כי הבנתי שזהו, באו לחלץ אותי. נחתו, ישר עטפו אותי בשמיכות וחיממו אותי".
מתי הבנת שאיבדת את מעיין וסהר?
"באותן שניות לא ידעתי את זה, הייתי בטוחה שחילצו אותם. אני רוצה להעביר מסר לעם ישראל, הבקשה של מעיין: להיות אחים. כמה שבועות לפני המקרה הוא פרסם את הפוסט של האחים שנרצחו ושאל מתי עם ישראל יבין שכולנו פה אחים. זה הזמן שלנו להתעורר ולאחד את העם. מספיק עם שנאת האחים. זה העם שלנו, הארץ שלנו, אנחנו צריכים לשמור עליה".