המסר המדאיג מהאח החטוף: איתי סבירסקי בן ה-38 נחטף מקיבוץ בארי בשבת השחורה, כשנסע לבקר את המשפחה. אמו אורית ואביו רפי, זכרונם לברכה, נרצחו מול עיניו. אחותו, מרב, זכתה לאות חיים ממנו דרך החטופים שחזרו במסגרת העסקה.

"בשבוע שעבר קיבלתי מאיתי אות חיים, מסר ישיר ממנו, דרך החטופים שחזרו", תיארה מרב הבוקר, "הוא ביקש שיימסרו לי שהוא בחיים וביקש שאעשה כל מה שאני יכולה כדי להוציא אותו. הסיבה שהוא ביקש את זה ממני, זה כי אני היחידה מהמשפחה שהוא יודע שהייתה בטוחה באותו יום. הייתי רחוקה משם".

"איתי היה עם אמא שלי בממ"ד. הם התחבאו מתחת לשמיכות של הילדים שלי. זה הממ"ד בחדר השינה שבו אני ישנה עם הילדים. המחבלים נכנסו וריססו אותם. אמא נהרגה, אני מקווה שבמקום ולא סבלה. איתי נחטף".

איתי נפצע?
"יכול להיות שהוא נשרט, לא יודעת בדיוק, אבל בנפש הוא בטוח נפצע. זה הכי גרוע שיכולתי לדמיין מבחינת המצב הנפשי שלו כרגע, מבחינת הטראומה שהוא נמצא בה. 60 יום הוא בטראומה מתמשכת. זה שאני יודעת שהוא חי, או לפחות היה חי נכון לשבוע שעבר, זה מעצים את זה עוד יותר. פתאום אני יכולה לדמיין אותו שם. דרך כל מילה שאמרו לי, ניסיתי להבין את מצבו שם. אני כואבת בטירוף את מצבו הנפשי הבלתי נתפס. מי יודע מה קרה מאז שחזרו להילחם. הטראומה שלו ושלנו הולכת ומתעצמת. הפחד עצום, החרדה שייפגע. זו פגיעה נפשית שהולכת וגדלה. הוא בחרדת מוות מתמשכת מה-7 באוקטובר. מעבר לסכנת החיים המובנת, יש גם את הסכנה הפנימית שהיא אינסופית בתוך הדבר הזה".

יש לך משא כבד על הכתפיים.
"זה שילוב בין חוסר אונים נוראי לתחושת שליחות מטורפת. אין לי ברירה אחרת. זה לא שאני קמה בבוקר ושואלת: אוקיי, בא לי לעשות משהו? מהרגע שנותק הקשר היה ברור שיש סדרי עדיפויות ועכשיו פועלים. אני עושה כל מה שאני יכולה. למזלי, יש לי משפחה רחבה ותומכת וחברים שעוטפים ועוזרים. אני חולקת את האחריות איתם, אבל מי שבאמת אחראי זו המדינה שלנו".

מה את מצפה מהמדינה כעת?
"אני לא זוכרת שמישהו עמד מולי ואמר: 'סליחה, אני האחראי לגורלו של אח שלך'. ראש הממשלה לא נפגש איתי, הרמטכ"ל לא נפגש איתי, ראש השב"כ לא נפגש איתי. מדברים על זה שתהיה היום פגישה עם הקבינט, אבל זה אבסורד. אנחנו צריכים להתחנן לפגישה, לאיים? אני לא אהיה בפגישה, נציג אחר מהמשפחה יגיע. יש לי ילדים קטנים ואני מחויבת למסיבת החנוכה שלהם. בתוך הדבר הזה צריך להחזיק ילדים, שגם הם בתוך סיוט מתמשך".

הם שואלים על דוד איתי?
"בהתחלה הם בכלל לא האמינו שהוא יחזור, לא האמינו שהוא בחיים. כל מי שסיפרנו להם בהתחלה שאנחנו לא יודעים איפה הוא, התגלה כמת. הילדים בתוך טראומה, בפחדים נורא גדולים. יש שאלות מאוד קשות".

ההחלטה לחדש את הלחימה הייתה קשה לכם מאוד.
"זו החלטה בלתי אפשרית ובלתי מתקבלת. האם באמת מיצו את האפשרויות להוציא משם עוד אזרחים לפני שחזרו להילחם? אני לא יודעת את זה, אף אחד לא עדכן אותי. אף אחד לא דיבר איתי. אף אחד לא שאל לדעתי. מבחינת המשפחות, הדבר הבסיסי זה החזרת החטופים. בחוזה הבסיסי בין אזרחים למדינה, המדינה אחראית על האזרחים שלה. לפני שהיא אחראית על הביטחון העתידי שלהם, היא אחראית על הביטחון הנוכחי שלהם. מדברים על מיטוט החמאס ועל הכוח שישראל צריכה להפגין כדי להסתכל קדימה. אי אפשר להסתכל קדימה כשיש שם עדיין אזרחים מופקרים. לי אין אפשרות להמשיך קדימה או לעשות צעד להחלמה".

מצאת מקום בלב לשמוח עם חזרת החטופים, או שהדאגה והפחד גדולים מדי?
"הילדים והמשפחות ששוחררו הם שכנים וחברים. זו קהילה. אלה אנשים שלמדתי איתם, שאני מחוברת אליהם. ברור שאני מאושרת על כל בן אדם שיצא משם. פגשתי את חלקם עם דמעות בעיניים והדבר הראשון שאמרתי להם: איך אני שמחה לראות שאתם בחיים. יחד עם זה, הלב שלי נשבר מהמחשבה: הנה, הם פה, הם יצאו, אבל מה קורה הלאה? מה עם הגברים? אח שלי בן 38, רווק. הוא לא הבן של אף אחד כרגע, לא האבא של אף אחד, אבל הוא אח. הוא הדוד של הילדים שלי. יום אחד כשיחזור, הוא יהיה אבא ובעל של מישהי. מה, אין לו זכות?".

מה התחושות שלך כרגע כלפי המדינה והצבא?
"מה שקרה ב-7 באוקטובר, זו הפקרות טוטלית. בגידה מטורפת בכל תושבי הנגב המערבי. בטח היום, כשאנחנו יודעים שהיו התרעות. אמא שלי בעצמה ידעה שמדברים כל הזמן על מלחמה פוטנציאלית בקיץ. הם ידעו שיש אופציה למלחמה, אבל לא ידעו שום דבר קונקרטי. אני מרגישה נבגדת, מופקרת. על הדבר הזה צריך לשלם מחיר. אני שילמתי את המחיר הכי גדול שיכול להיות, איבדתי את ההורים שלי. אני דורשת מהמדינה שתיקח אחריות על האח שנשאר לי".