משפחת יהלומי מניר עוז חוותה טרגדיה גדולה, אבל גם נס גלוי. ביום שבת הסתתרו בני המשפחה, אוהד ובת שבע ושלושת ילדיהם, בתוך הממ"ד. כשהמחבלים פרצו לביתם אוהד יצא החוצה עם אקדחו, ניהל מולם קרב יריות ונפצע. המחבלים חטפו את בת שבע והילדים לעזה, אלא שבדרך נתקלו בטנקים ושחררו את חלקם. איתן בן ה-12 ואוהד נחטפו לרצועת עזה, בזמן שבת שבע ובנותיה פתחו במסע רגלי הביתה.
"ישנו בבית כשב-06:30 התעוררנו לקול צבע אדום. היו המון אזעקות", תיארה יהלומי, "נכנסנו לממ"ד, כרגיל. אנחנו מתורגלים באזור שלנו. מהר מאוד הבנו שזה לא מצב רגיל, כי התחלנו לשמוע קולות ירי מבחוץ על הבתים. שמענו קולות בערבית והבנו שיש חוליות מחבלים. לא תפסנו את הכמות, חשבנו שמדובר בחוליה קטנה. שמענו: 'איטבח אל יהוד', היו דפיקות על הדלתות והחלונות, הרחנו שריפות. הבנו שמשהו מאוד שונה".
"ניסינו לשמור על שקט כמה שיותר, אבל זה לא היה פשוט. יש לנו תינוקת בת שנה ושמונה חודשים. קיווינו מאוד שהם יחלפו על פני הבית שלנו, שיחשבו שאין אף אחד. הייתה לנו בעיה עם דלת הממ"ד ולא הצלחנו לטרוק אותה, לסגור אותה עלינו. אחרי שעתיים שישבנו בשקט, כשבחוץ קולות ירי, טילים ומקלעים, אוהד החליט להגן עלינו ויצא אל מחוץ לממ"ד. הוא טרק עלינו את הדלת מבחוץ וחיכה מעבר לדלת עם האקדח. בסביבות 10:00 המחבלים פרצו אלינו הביתה והתנהל קרב יריות. אוהד נפצע, שמענו אותו צועק בכאב. אחרי כמה דקות הם פרצו לתוך הממ"ד".
"לממ"ד נכנסו ארבעה מחבלים חמושים. הם התחילו לדבר איתנו בערבית, כשמדי פעם אמרו 'בואו, בואו'. הבנו מיד שהם לוקחים אותנו איתם. ניסיתי להרוויח זמן, הייתי בטוחה שהצבא בקיבוץ. ניסיתי לדבר איתם, לשאול לאן, אמרתי לילדים לצעוק כדי שירוויחו זמן ואולי ישמעו אותנו ויבואו לעזור. בדיעבד, הצבא לא היה קרוב בכלל. אחד המחבלים כיוון אליי את הנשק ואמר: 'אני אירה' ולא השאיר לנו הרבה ברירה. נאלצנו לצאת מהממ"ד".
"כשיצאנו ראינו את אוהד בכניסה לממ"ד, מדמם, פצוע. הקירות מאחוריו היו מרוחים בדם. הוא אמר לנו שהוא אוהב אותנו ושניסע איתם, שהם לוקחים אותנו לעזה. ניסיתי להניח עליו את התינוקת בתקווה שאולי ישאירו אותה, אבל הם לא הסכימו. אחד המחבלים הרים אותה והוציא אותה החוצה. הם דחפו אותי, את בתי בת ה-10 ואת איתן החוצה אל מחוץ לבית. ראיתי שהבית הרוס, אני חושבת שהם זרקו רימון כדי לפרוץ את הדלת".
"אחד המחבלים ביקש את מפתחות האוטו שלי כי רצה שניסע איתו לעזה. הראיתי לו שכל הרכבים שמול הבית, ביניהם הרכב שלי, שרופים. הם הביאו שני אופנועים. על האופנוע הקדמי העלו את איתן. עלה עליו גם המחבל עם התינוקת ביד ועובד זר שגר לא מרחוק מאיתנו, אזוק באזיקון ופצוע. על האופנוע האחורי העלו אותי ואת הבת שלי יעל, ביחד עם עוד שני מחבלים. עוד לפני שהתחלנו לנסוע התינוקת בכתה והעבירו אותה לידיים שלי, כך שאיתן נשאר על האופנוע הקדמי לבד".
"התחלנו בנסיעה דרך הקיבוץ לכיוון עזה. המראות היו מאוד קשים. הקיבוץ חרב, עלה באש. מה שהיה הרבה יותר מפחיד ונדהמתי ממנו, הייתה כמות המחבלים שהסתובבה בקיבוץ. זה היה מחזה לא ייאמן. כשיצאנו מהקיבוץ השער היה פתוח לרווחה. יצאו ממנו עשרות, אם לא מאות, מחבלים. הם היו עמוסים בשלל שבזזו, החזיקו רכוש ושלל בידיים. היו ביניהם גם ילדים. יצאה שיירה ענקית של מחבלים חזרה לכיוון עזה. בדיעבד, אני יודעת שהיו גם הרבה חטופים. חשבתי שאנחנו היחידים. תמרנו עם האופנועים בין השיירה הזאת, כשבערך 300 מטרים לפני עזה הגיחו שני טנקים והחלו לנסוע במהירות בשדות. המחבלים נפוצו לכל עבר והתחילו לברוח. האופנוע שלנו נפל ומהנקודה הזאת לא ראיתי יותר את איתן. האופנוע שלו התקדם".
מה עשו המחבלים שהיו איתכן על האופנוע?
"המחבל שישב מקדימה ואיים עלינו בנשק קודם, גרר אותי, את יעל ואת התינוקת לתוך מכולה שעמדה בצד הדרך. הוא איים עלינו שנישאר איתו. אחד הטנקים עבר מאוד קרוב, חלף ממש ליד המכולה. ניצלתי את ההזדמנות לברוח החוצה ונופפתי לו. בשלב הזה המחבל ברח. התחלנו לרוץ דרך השדות, כשאני עם התינוקת על הידיים ומושכת את יעל ביד השנייה. היינו יחפות, בפיג'מות, ככה הוציאו אותנו מהבית. בלי טלפונים. התרחקנו מהכביש המרכזי שעליו הלכה שיירת המחבלים הגדולה. באיזשהו שלב התעייפנו ואמרתי ליעל שנשכב על האדמה ונעשה את עצמנו מתות. נשכבנו והתכסינו בשמיכה שבה עטפו אותי, כי הפיג'מה לא הייתה מספיק צנועה. בכל פעם הרמתי את הראש והצצתי האם זרם המחבלים נגמר מתישהו, וזה לא נגמר".
כמה זמן הייתן כך?
"אני מעריכה שחלפו 20 דקות בערך. הגיעו אלינו שני מחבלים, לא יודעת איך הם קלטו אותנו. הם ניסו לשכנע אותנו לבוא איתם לעזה, אמרו לנו באנגלית שבניר עוז יורים, שהכל עולה באש, שעדיף לנו לבוא איתם לעזה. ראיתי שהם לא חמושים ולכן אמרתי להם לא ופשוט הלכנו מהם. הם לא רדפו אחרינו".
יעל הבינה מה מתרחש באותן דקות?
"היא הבינה הכל, הבינה שאנחנו נחטפים לעזה. הסברתי לשניהם והם קיבלו את זה מאוד בתמימות. אמרו: 'יאללה, בסדר, אז נלך לעזה'. מבחינתם עזה זו עיר, כמו בצד שלנו. הם לא דמיינו מה זה אומר. אפילו בדרך, על האופנוע, יעל נופפה למחבלים לשלום. היא באמת לא הבינה את גודל האירוע".
איך הגעתן חזרה לקיבוץ?
"המשכנו במסע דרך השדות. לא היה לנו מים, ניסינו לפתוח ברזי השקיה, אבל לא הצלחנו. הגענו לכניסה לקיבוץ בסביבות 14:00, כלומר היינו שלוש וחצי שעות בשדות. עצרנו הרבה, כי זה לא היה פשוט לסחוב את התינוקת על הידיים. מדי פעם ראינו מחבלים בשדות, כנראה ניסו לחמוק ממסוקים. היינו צריכות להתחמק מהם. כל הזמן הזה, טילים שורקים לנו מעל הראש. היינו בשדה פתוחה, בלי שום הגנה. לא הייתה ברירה, הבנתי שאני חייבת להמשיך. קיוויתי כל הזמן שיבואו ג'יפים עם חיילים ויאספו אותנו, אבל זה לא קרה. חיכיתי שתהיה דממה בקיבוץ, כדי שאבין שהאירוע נגמר, אבל זה פשוט לא נפסק".
בשלב זה בחרה יהלומי להסתתר עם בנותיה במפעל הקיבוץ. "ראיתי שמפעל נירלט, בחלק הצפוני בקיבוץ, לא עולה באש כמו יתר הקיבוץ. החלטתי שנלך לשם. זו הייתה החלטה טובה כי כשהגענו לאזור המפעל, בדיוק הגיע אוטובוס חיילים שאספו אותנו. התגלגלנו הלאה למשפחה שלי ברעננה. הייתי בטוחה שאוהד מת ושיימצאו אותו בכניסה לממ"ד. ביקשתי טלפון מאחד החיילים באוטובוס והתקשרתי לאחות של אוהד. סיפרתי לה שאני חושבת שאוהד מת. רק כעבור כמה שעות מישהו נכנס אלינו הביתה ואמר שאוהד לא שם. כעבור כמה ימים קיבלנו הודעה רשמית שהוא חטוף. מקווה מאוד שהוא בחיים, אבל בספק".
מה המחשבות והתחושות שלך כרגע, כשבנך ובן זוגך נמצאים בעזה?
"זוועה, תחושות מאוד קשות לדעת שהילד שלך לבד במקום עוין כזה. כולי תקווה שהוא נמצא עם החטופים מניר עוז, שיש לו שם מישהו שמחבק אותו ואומר לו שיהיה בסדר, שאנחנו מחכים לו. לאיתן יש אזרחות צרפתית, אנחנו בקשר עם ממשלת צרפת. אני מקווה שאת הילדים ישחררו ומהר. לא יכולה להעלות בדעתי שהילד הזה והילדים האחרים יישארו שם במשך חודשים ואולי שנים. זה בלתי נתפס. הדאגות גוברות, כי לא נראה שזה מתקדם מספיק בצורה שאנחנו רוצים. אנחנו דורשים שישחררו את הילדים, בראש ובראשונה. אני בטוחה שזה גם מה שאוהד היה מבקש ודורש. הם לא קשורים למלחמה הזאת בשום צורה. תחזירו לנו את איתן. הייתי רוצה לבקש שיחליפו אותי באיתן, שייקחו אותי במקומו".