88, זה הציון המפואר שאיתו סיימו שיר ביליה ואלון אבוטבול את הערב בזכות הארוחה המדהימה שבישלו אמש ב"המטבח המנצח VIP". המנה הראשונה "מפגש הבטטות", המנה העיקרית "שווארמה הוליווד" והקינוח "מלבי בייט", קטפו מחמאות מקיר לקיר וקידמו אותם צעד חשוב אל הגמר. בזמן שטרחו על הסרוויס במטבח, סביב השולחן העניינים התלהטו - הערת ה"סיביר" מאבי כאכון לאנה ארונוב, הדיון הסוער על דת ועל רבנים והטרגדיה המשפחתית שחוו כאכון ואחותו נינה ששינתה את חייהם לתמיד.
אל תשפטו אותי
כשארונוב ובת שבע אוז סיפרו על עבודתן עם ילדים, העידה אנה כי "עבדתי עם ילדים מגיל 18, היו לי 200 תלמידים. כשהייתי חוזרת הביתה לא הייתה רומנטיקה בתוך הסיפור". כאכון הפטיר לעברה "סיביר", מה שהרתיח אותה: "על מי אמרת 'סיביר'? אני יותר חמה מרוב האנשים שאתה מכיר. אל תדבר אליי ככה, זה לא נעים לי". מסביב לשולחן הופתעו מההערה הזו: "זו הערה נורא מעצבנת, כי הוא לא מכיר אותה", אמרה דניאל כהן, "היא לא נראית לי אישה קרה בשום צורה".
"אי אפשר לעבוד בלי להרגיש רגש", טען כאכון והבהיר כי ההערה נאמרה בהומור. ארונוב תקפה: "על מה אתה מדבר? אתה לא שומע מה אני אומרת. אמרתי שאני 20 שנה הייתי עם ילדים, נתתי, עשיתי. תאמין לי שחיבקתי אותם ודאגתי להם בכל הבעיות - אבל לא חזרתי הביתה ואמרתי, איזה דבר גדול אני עושה. לא נעים לי שאתה אומר עליי 'סיביר'. כשמישהו, מתוך סטיגמה כי אני רוסייה, אומר עליי 'סיביר', זה נוגע לי. נכון שאני מרגישה הכי ישראלית, הכי פה, הכי שייכת, אבל עדיין יש רגעים, כמו הרגע הזה, שאני אומרת: אל תלבישו עליי סטיגמות, זה לא קשור אליי. אני כבר בן אדם אחר לגמרי".
לכאכון זה הזכיר תקרית מילדותו: "עד כיתה ו' גדלתי בבית ספר דתי ושם הייתי שווה בין שווים. אבא שלי היה מוכר אבטיחים. כשהגעתי לכיתה ז' יצאתי עם מישהי. היא נפרדה ממני ישר אחרי שלושה-ארבעה ימים ולא הבנתי למה. היה לנו מאוד כיף ביחד. היא אמרה לי: 'ההורים שלי לא רוצים שאצא איתך'. אמרתי: אדבר עם אבא שלך. באתי לאבא שלה ובתמימות עוד הבאתי לו אבטיח מתנה. הוא אמר לי: 'אתה אחלה גבר, אבל אתה לא יכול לצאת עם הבת שלי. אתה הבן של פופה מהאבטיחים. זה לא העתיד שאני רוצה לבת שלי'".
"חטפתי אגרוף", הודה כאכון וסיכם, "חטפתי הרבה סטירות מאנשים, אבל יש שתי אפשרויות: או לקחת את זה למקום רע ולהיות הבן של פופה מהאבטיחים העצוב והשבור, או לקחת את זה ולהצליח עם זה".
הצוואה שלה
כאכון ואחותו נינה ונסובסקי שיתפו בטרגדיה המשפחתית שחוו - אובדן אחותם האהובה, סיגל. "שמתי כיפה על הראש כשאחותי סיגל זכרונה לברכה נפטרה מהמחלה. היא הייתה בת 27. כשהיא קיבלה את המחלה היא לא סיפרה לנו. היו לה בלוטות בלימפה, היא ראתה אותם ופחדה לספר לנו. היא גילתה כשהתמוטטה. לקחנו אותה לבית חולים ואמרו לנו שזה עם גרורות כבר ושאין מה לעשות. שלושה חודשים אחרי, היא נפטרה".
"על ערש דווי, סיגל ביקשה שנביא עורך דין שיחתים שהילדים שלה יגורו איתנו", תיאר כאכון, "היא התעקשה, לא רצתה לספר לנו למה: 'אני מתעקשת שהם יהיו רק עם אמא שלי, עם אבא שלי ועם האחים שלי'. היא לא רצתה שאבא שלהם יתקרב בכלל. שאלתי אותה: מה הקטע, סיגל? היא לא הסכימה להגיד לי למה".
לדברי נינה, "אני כן ידעתי. אתה לא ידעת כי היית קטן, לא יכולתי לשתף אותך בדברים כאלו. הייתי מגיעה לשם, ישנה אצלה, מלטפת אותה. היא השאירה שני ילדים קטנים, יוסי ובן, ומי שגידלה אותם זו אמא שלי". כאכון סיפר כי לפני שיוסי התחתן, האבא פנה אליו וביקש להכניס אותו לחופה. "יוסי אמר לי: 'אני לא רוצה'. אמרתי לו: זה אבא שלך, בוא נשאל רב. הרב אמר: 'כיבוד הורים מעל הכל'". רותי התפלאה: "למה לשאול את הרב?" ונינה הסבירה: "גדלנו בבית דתי, מסורתי. אנחנו מאמינים בהלכות ובקדוש ברוך הוא". רותי טענה: "זה לא הרב שיגיד לך וזה לא אלוהים שדורש ממך. בסוף, זה אתה בפנים שצריך לדעת את הדרך שלך".
איש באמונתו יחיה
הדיון על הדת והרבנים התפתח בהמשך הערב לכדי ויכוח סוער. כאכון תהה עם מי רותי מתייעצת כשהיא בפרשת דרכים. "לא עם הרב. אין לי. כשאני בפרשת דרכים ולא יודעת מה לעשות - בעלי מקצוע", הסבירה, "רב לא נותן לך ייעוץ, הוא אומר 'זה מה שצריך לעשות'". קובי אוז הסביר: "יש רגעים בחיים שאתה עומד ללא מילים. כשהודיעו לי שאבא שלי כבר זהו, כנראה נפטר, הגעתי לבית חולים ולא יכולתי לעשות כלום. חוסר אונים. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להתפלל. אלוהים שנמצא בחיי מורכב מאבא שלי, מדודה ראשל, מסבא שלי. הוא לא נודניק, הוא לא קטנוני. מבחינתי, וזה קצת המזרחיות שלי, אני כן מקיים טקסים דתיים, אבל ההלכה הרבה פעמים לוקחת את האמונה וממסגרת אותה במקום קשוח מדי. זה כמו בטון שהתייבש על עצמו ואתה לא יכול לזוז מזה. אם היו גמישים ומשחקים עם הזמן כמו שצריך, היה אפשרי להרגיש יותר בנוח בתור יהודי ולא להרגיש מוזר".
איציק כהן טען: "הבעיה שזה נהיה פאנטי משנה לשנה. עוד החמרה, עוד סייג, עוד תוספת. בשנות ה-70 לא היו כל כך הרבה חוקים נגד נשים במרחב הציבורי. לא היה דבר כזה. להתייחס לתנ"ך בתור ספר ההוראות לתפעול בן אדם זה אנרכוניסטי, זה לא מתכתב עם המציאות של היום". כאכון טען "זה התקשורת עושה את זה" ואנה סיפרה: "זה לא נכון. לי אישית גנזו קמפיין אליו הצטלמתי. הורידו אותו מכל האוטובוסים בארץ כשכבר היה מודבק על האוטובוסים. למה? כי הייתי עם טופ וראו לי את הכתף. זה לא תקשורת מנופחת. זה קורה".
לדברי רותי, "אחד הדברים הכי יפים זה הדרך שדווקא הצד הספרדי, המזרחי, קיבל את הדת. זה היה כל כך מתירני. נסעתם בכיף לבית הכנסת עם רכב. אני באה מבית דתי, גדלתי בבית ספר דתי, בחינוך דתי. המשפחה של אבא שלי מקריית צאנז עם שטריימלס. אבא שלי, אם הייתי נוגעת עם הסכין הבשרית בחמאה, הייתי צריכה לתקוע את זה באדמה. דבורה, חברה שלי, שאמא שלה מאמינה גדולה, אמרה: 'וואלה, איזה שטויות'. היה היגיון. לכם אין היגיון יותר. לקחתם את הקיצוניות האשכנזית. אני חושבת בעצמי, אני מטילה ספק בכל דבר שאומרים לי".