זה לא נעים. זה קשה לשמוע שמישהו אומר לך שאתה לא הטייפקאסט שלו. ישבתי פעם בבר עם חברה וניגש אליי בחור שישב מולי, הוא הלך את כל הדרך אליי כדי להגיד לי "את יודעת, מתולתלות זה ממש לא הטעם שלי, אבל בכל זאת אני ממש נמשך אלייך". אפילו שבשורה התחתונה הוא אמר לי שאליי הוא דווקא נמשך (ואו, תודה לך), מבחינתי זה נגמר באותה השנייה, כי אני לא מעוניינת במישהו שהדבר הראשון שהיה לו להגיד לי זה עלבון על החיצוניות שלי. הוא כמובן חזר לשבת עם החברים שלו ואני נהנתי מהתלתלים שלי שהתנופפו מהרוח שיצאה מהמזגן שמעליי.
אל הרגע הזה שקרה לפני כמה שנים חזרתי בשנייה אחת בעקבות סצנה ב"חתונה ממבט ראשון" (מוצ"ש אחרי החדשות, קשת 12) בה רינת אמרה לדניאל בשיא הכנות (כן, כנות זאת המילה) שהוא לא הטייפקאסט שלה, או יותר נכון "הייתי יוצאת עם גברים שנראים ממש טוב". כעסתי. צפיתי בקטע הזה בריפיט, ניסיתי להבין מה גרם לה להגיד את הדבר הזה. אחרי שסיימת לכעוס המשכתי לצפות בכל הפרק, ושוב כעסתי, אבל הפעם לא על רינת. כעסתי על ששפטתי אותה (ואת הבחור מהבר) על בחירת מילים לא מוצלחת במיוחד, והתעלמתי לגמרי מהמעשים, שלפעמים, הם הרבה יותר חשובים.
כל הקלפים על השולחן
פתאום הבנתי. מה שרינת ניסתה לעשות זה לשים את כל הקלפים על השולחן ולתת להם הזדמנות אמיתית לצמוח מתוך הכנות. אותה הכנות שאמרו עליה לאורך השבוע שהיא "אוברייטד", ואיך אפשר בכלל להגיד דבר כזה על כנות? במציאות אחרת, רינת יכלה לגרור איתה את נושא המשיכה לאורך כל העונה, דניאל כמובן לא היה מודע לכל העסק ואפילו היה מפתח אשליה שרינת נמשכת אליו. למי שחשב שזה הסינריו העדיף במקרה הזה, אז שווה להזכיר את דנית ואמיר מהעונה השלישית. בקצרה: אמיר הבין כבר בהתחלה שהוא לא נמשך לדנית, אבל פחד לפתוח מולה את הנושא. מה הייתה התוצאה? פגיעה קשה מהצד של דנית כשהיא קלטה שהיא היחידה שלא ידעה או הבינה שהיא לא הטעם שלו.
רינת לא נתנה לזה לקרות. היא מספיק הוגנת ואמיתית כדי להגיד לדניאל את אותם הדברים שהיא אומרת בטסטות, ותאמינו או לא, הרבה יותר קל לגלות שמישהי לא נמשכת אליך כשהיא אומרת לך את פייס טו פייס ולא יחד עם כל המדינה בפריים טיים. השערה: אחרי ארבע עונות של התוכנית היא הבינה שכנות היא המפתח להצלחה, והיא החליטה להמר עליה עם כל הקופה.
מהרגע שהיא שמה את זה על השולחן, היא עשתה סוויץ' במוח. לא מדובר על סוויץ' בעניין המשיכה, לזה יש עוד תהליך ארוך, אבל היא לגמרי שינתה פאזה והבינה שהבסיס של הקשר שלהם צריך להיבנות על החברות. מאותו רגע ראו רינת אחרת על המסך. מחייכת, צוחקת וכייפית. היא עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להתחיל לטפח את הבסיס שעליו היא מבינה שהם חייבים להישען. אם זה בדברים הקטנים, כשהיא הכניסה אותו לעולם שלה כשהיא לימדה אותו על האינסטגרם, או בדברים המורכבים יותר - כשהיא פתחה מולו נושא אישי וכואב של הפרעות אכילה. רינת מגיעה לעונה הזאת כשהיא למודת ניסיון מטעויות של עונות קודמות, והיא פשוט מבינה: הדרך הכי בטוחה שלהם היא במסלול החברות, ולשם היא מנווטת את ההגה בחוכמה, גם אם היא יצאה לשנייה מהנתיב.
נבהלת - נשארת
אי אפשר להתייחס לשיחה שלהם מבלי להיזכר בחופת האימים שהיינו עדים לה. החופה שהוגדרה הכי קשה לצפייה בכל עונות "חתונה ממבט ראשון" עד היום. היא באמת הייתה קשה - לנו כצופים, לדניאל, וגם לרינת.
הפעם לרינת לא היו מילים. היא לא אמרה משהו לא במקום, לא פלטה שאין משיכה או שהיא לא רוצה, היא פשוט לא דיברה, לא הוציאה מילה מהפה. היא הייתה בהלם. קצת מהסיטואציה עצמה שהיא גם ככה באקסטרים, קצת מהמצלמות, והרבה בגלל שמתחת לחופה היא ראתה מישהו שונה ממה שהיא דמיינה. מישהו שהיא פשוט לא נמשכת אליו, וזה לגמרי בסדר.
בזמן שהיא עמדה שם וניסתה לעכל את מה שעובר עליה, דניאל נמצא בכל הכוח בסיטואציה, הוא "אול אין". הפער בין המקום שהיא הייתה בו למקום שהוא היה בו - יצרו חיבוק קרינג' מהסוג שחייבים למסגר ולתלות. החיבוק שרק רציתי לקפוץ לתוך המסך ולחץ אותה ממנו. חלילה לא כי דניאל עשה משהו לא בסדר, פשוט כי הצלחתי להרגיש אותה באותה השנייה. להרגיש עד כמה מגע של אדם זר היה לה קשה ולא נוח, ובטח כשבתוך כל זה היא לא הצליחה למצוא את המשיכה הראשונית שתגרום לה לרצות את המגע. כשהתגובות מסביב דרשו ממנה להחזיר לו חיבוק, התכווצתי לגמרי. לדרוש ממישהי לחבק מישהו מנימוס רק כדי שלא ייעלב זה לא מונח שאני מכירה או מקבלת, אף אישה או גבר לא צריכים להעניק מגע למישהו אחר רק כדי לא לפגוע בו. עצם המחשבה על זה אבסורד.
רינת נבהלה. החופה הלחיצה אותה בין היתר כי היא הבינה שאל 42 הימים הבאים היא יוצאת עם בן אדם שהיא לא חשבה שיתאימו לה. זה בסדר, זה נורמאלי, בשביל זה היא הגיעה. היא יכלה לשבור את הכלים ולהחליט שהיא עוצרת באותו הרגע, אבל היא הבינה שהיא הגיעה לתוכנית כדי לשנות דפוסי עבר, והיא לא מתכוונת לוותר.
לשנות דפוסי התנהגות בגיל 20 זה קשה, לשנות אותם בגיל 30 זה כבר ראוי להערכה אמיתית. המחויבות של רינת לתהליך וההבנה שלה שהיא צריכה לפרק לאט לאט את הדפוסים שהיא רגילה אליהם, זאת לא משימה פשוטה. אבל היא שם, בכל הכוח, והיא יצאה אליה עם הכלי הכי חשוב מבחינתה: כנות.