ההרגשה הזאת של להתחתן עם בן אדם לא מוכר, עם מישהו שאפילו לא בחרנו בו אלא בחרו בשבילנו, היא מטורפת על גבול הלא שפויה. אמנם מדובר בתוכנית טלוויזיה שהמשודכים בה עברו תהליך ארוך ומייגע על מנת למצוא את השידוך המיוחל, אבל בתור אחת שחוותה את זה, שום דבר לא באמת יכול להכין אותך לרגע הזה ולמה שבא אחריו. נכון, המומחים אומרים לנו לנשום עמוק, לא לשפוט, לנסות להכיר, לזרוק מהחלון את כל מה שאי פעם חשבנו שאנחנו יודעים על זוגיות ואהבה ולבוא עם "ראש פתוח", אבל בפועל, המציאות מכה בנו בשנייה הראשונה שקצת לא נוח ומעיק. אנחנו מתחילות להפעיל את כל מנגנוני ההגנה שאי פעם רכשנו לעצמנו, ולנו הנשים, יש ארגז כלים גדול של הגנות.
את הכלי הראשון של ההגנה ראינו כבר ב"תעודות הזהות" של הנשים. הן עשו עבודה טובה והכינו אותנו הצופים, לזה שקשה לשדך להן מישהו, כל אחת עם דרישתה שלה. הדר לא רוצה גבר רוסי, רוני מעוניינת בגבר גדול ועוטף, הגר רוצה בן זוג תומך ומכיל ודנית רוצה גבר תקשורתי. ראינו את הנשים אמוציונליות אך חדורות מטרה במפגש עם המומחים, מודיעות להם שרק אם זה 100% התאמה, זה טוב להן. אבל מי באמת שואל אותן, או אותנו? הרי אף אחד מאיתנו לא מושלם, ואנחנו לא באמת יכולים לבחור בן אדם על פי קריטריונים של צ'ק ליסט. את זה למדתי על בשרי כשהבנתי שיש דברים עם תאריך תפוגה שעובר עם הגיל וניסיון החיים.
אחרי 24 שעות של חתונה, ריקודים, סלואו וקונפטי, פתאום נחשפנו לשבריריות שלהן. כל אחת בתורה, במהלך הירח דבש ולאחריו, הציגה קרירות, חוסר סבלנות, חוסר התעניינות ואפילו קצת ייאוש. אני חושבת שזה הזמן לשפוך קצת אור על כל החושך שהיה סביב הנשים המדהימות האלו, ולמה בעצם זה יכול לקרות לכל אחד או אחת מאיתנו.
נתחיל בהדר, שאצלה ראינו ניצוצות של ייאוש אחרי ששאלה את דניס על מוצאו. הקלף שהיא הביאה מהבית, שהיא לא מעוניינת בזוגיות עם גברים רוסים, נפתח יחד עם השמפניה והלך איתה לאורך כל הירח דבש. היא לא התחברה לכל הגינונים הג'נטלמניים שדניס התברך בהם והבהירה לו שעדיף ש"ינקה אותם". זה היה רגע לא קל לצפייה כי כולנו הרי רוצות גבר שיפנק, יכיל ויפתח לנו את הדלת, אבל כנראה שלהדר זה פחות עושה את זה. להגנתה של הדר ייאמר שכל הסיטואציה הזאת מורכבת וחדשה לה. היא לא חוותה זוגיות עם גברים מסוג כזה, ג'נטלמנים שעושים לה עבודה קלה ולא מאתגרים אותה, וזה כנראה מה שגרם לה להיות קשה עם עצמה. לדעתי, לא היו לה את הכלים הנכונים להתמודד עם כל זה באינטליגנציה הרגשית הראויה, אז בואו לא נשפוט אותה ונניח לה פשוט להתרגל.
נמשיך לרוני, ששפת הגוף שלה שידרה חוסר נוחות כבר מתחת לחופה, כשהיא הבינה ששידכו לה גבר שלא עמד בציפיות הוויזואליות שלה. בתור אחת שחוותה את זה בעצמה, אני יכולה להעיד שהשנייה הראשונה יכולה להיות קשה, אבל אנחנו יכולים גם להתאפס על עצמנו ולהתמסר לתהליך, וזה בדיוק מה שרוני עשתה. היא התעשתה על עצמה, פיזרה חיוכים לכל עבר ואפילו הפגינה את כישורי השפה שלה עם נעם - מה שגרם לה להרגיש הרבה יותר בנוח. איך אומרים אני מאוהבת בספרדית? באותו רגע רק רציתי לתת לרוני חיבוק על כך שהיא פשוט זרמה עם הסיטואציה.
בירח הדבש לעומת זאת, הדברים נראו קצת אחרת. את הקלילות והחיוכים רוני השאירה יחד עם שמלת הכלה בארץ, ונראה היה שקשה לה לשחרר את פנטזיית הגבר הגדול והעוטף. אי אפשר להאשים אותה, גם ככה כל התהליך הזה עמוס ברגשות מעורבים ודורש להתמודד עם דברים שהיא לא התכוננה אליהם. קל לצפות בנעם ולהגיד שהוא נפלא ומדהים ושהגובה שלו בכלל לא חשוב, אבל האמת היא שרוני צריכה לעבור את התהליך הזה בעצמה.
הגענו להגר, הרופאה שלנו, זאת ששמה את המגננות לפני התארים. כבר בשיחה עם יעל המומחית רגע לפני החתונה, היא חשפה את הפחד שלה לקבל מישהו שגרתי וקונבנציונאלי, בעוד שהיא בעצמה רוצה משפחה שגרתית וקונבנציונאלית. בחתונה היא אולי הייתה חייכנית, אבל ראו שהיא לא "עפה" על ניר כמו שהוא עף עליה. היא אולי הייתה מוצפת רגשית, אבל אספה את עצמה באלגנטיות ובשביל זה צריך הרבה חוזק נפשי.
אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד, כי כבר בבוקר שאחרי, נראה היה שלהגר לא פשוט בכלל. ראינו אותה בירח הדבש בסיטואציות פחות מכילות, לוקחת פיקוד ומשדרת אובר-אסרטיביות כלפי ניר. ההבנה שהנה, המסע התחיל ומעכשיו זה שניים בתהליך, לא תמיד מתעכלת לנו כנשים, ובמיוחד לא לנשים חזקות.
למרות הקושי, טוב לראות את הנשים עומדות על שלהן, כל אחת בנושאים שחשובים לה. בשביל הגר זה היה עניין המגורים - היא רצתה דירה "ניטרלית" שתגרום לה להרגיש בנוח, ואני מסכימה עם זה לחלוטין. מקום ניטרלי הוא תמיד התחלה קצת יותר טובה למישהי שקשה לה עם הסיטואציה.
מניסיון, אני יכולה להעיד שכל מצבי הקיצון האלו מגיעים כמנגון הגנה מפני פגיעה עתידית. כנראה שמטען הזוגיות כבד על הגר (וגם על חלק מהנשים האחרות), ולכן היא בורחת למקומות שהיא מכירה, כמו להסתגר ולהיות קרה. לא פשוט להיות בסיטואציה שבה אתה צריך כל הזמן להסביר למי שמולך ולעצמך מה אתה מרגיש. לחשוב זה דבר אחד, אבל להתחיל ולדבר על רגשות בכל מקום אפשרי, זה כבר מתיש.
ומה איתנו כצופים? אנחנו צריכים הרבה סבלנות. אמנם הנשים בתוכנית מצטיירות כאגוז קשה לפיצוח ונראות לנו קשוחות וקרות - אבל כבר למדנו בעבר שלפעמים הסבלנות משתלמת (ראו ערך שירי ולירן).