"כבר הבנתי שאני פליזרית, יענו טיפוס מרצה, וכבר הבנתי שכדאי לי להפסיק עם זה, אבל איך אני עושה את זה?", כתבה לי נ"ס, אישה בת 40 נשואה ואם לילדים מנתיבות. טוב, יקירה, איך את עושה את זה? באומץ! בעמידה במחירים שזה יגבה ממך.
כי אנשים מרצים, עושים את זה בתור "פטנט" לקבל אהבה. כי אילפו, (אילפו, לא חינכו) אותם מילדותם, שאם הם לא מספקים את הסחורה של הריצוי, לא יאהבו אותם. ואז, בשכפול המנגנון המוכר להם, "הריצוי" - הוא החלק שהם מציעים בחוזה הסמוי שהם עושים מאוחר יותר, עם כל בנאדם: "אני ארצה אותך - ואת/ה בתמורה, תאהב/י אותי". זאת אומרת שזו הכי "אהבה התלויה בדבר" שיתכן.
אלא שיש המשך למשפט "אהבה התלויה בדבר" - והוא: "בטל דבר - בטלה אהבה". כי ברגע שהאנשים האלה מפסיקים לרצות, די מפסיק להם גם החיבוב שמגיע בתמורה לריצוי הזה. וזה קורה אפילו עם האנשים הקרובים להם ביותר.
אז כמו תמיד, אי אפשר לעזוב איזה דבר מבלי שהוא מוצה. ואני מקווה בכל ליבי שהריצוי הזה כבר כל כך יצא לך מכל החורים יקירתי - שאת כבר בשלה לוותר עליו. ותהיי בטוחה שגם פה יש דרגות ורמות ועומקים של "לוותר עליו". והכול הוא תלוי סיטואציה. אבל בגדול, זה אומר, שאת תפסיקי לרצות.
ומה זה "לרצות"? זה לעשות לזולת הבוגר, כל הזמן, ובלי אבחנה, שירותים ונתינות מוגזמות. מה זה "שירותים ונתינות מוגזמות"? שוב, הכול תלוי סיטואציה, אבל זה בערך כל מה שלא פרופורציונאלי למה שאנחנו מקבלים בחזרה כשלא מדובר בהחלטה לעשות עם מישהו חסד חד צדדי.
זה קשור לערך העצמי שצריך לעלות, מה שאני קוראת לו "המחירון הפנימי שלי", שהופך להיות מאוד גבוה, ומאוד שווה לכל נשמה על הפלנטה הזו. זה קשור לסירוב לתקשר עם הזולת שלא בגובה העיניים. זאת אומרת שאין יותר "עליונים ונמוכים", ולא משנה מי בתפקיד הגבוה ומי בתפקיד הנמוך. וזה קשור לאהבה העצמית שעולה. והכי הכי, כאמור, להסכים לעמוד באומץ במחירי "חוסר הריצוי". כי אין ואקום. במקום אלה שאוהבים אותך על תנאי, יבואו אלה שאוהבים אותך, רק בגלל שאת קיימת. נקודה.
ועוד רעיון יש לי בשבילך, מניסיוני בייעוץ לאנשים: כשחיים שלמים בנאדם רגיל להיות באינטראקציות של ריצוי, זה כבר הופך אצלו לקטע זהותי, ואז, זה קשה "לעזוב את זה". כי מי ומה אני בעולם ללא הריצוי? ולעניין הזה אני מציעה לא לזרוק את הריצוי לפח, אלא בנוסף על זה לרכוש "שפה זרה" חדשה: את "אי הריצוי". ואז הפסקת הריצוי כבר לא תאיים עלייך בקטע זהותי - כי את זו שתחליטי מתי את תפעילי איזו "שפה".
כי לפעמים את תרצי לרצות (מילה אחרת ל"לפנק"), בהכרה מלאה - וזה בסדר גמור. ולפעמים - לא יבוא לך לעשות את זה. וגם זה בסדר גמור. וככה תחזירי לעצמך את השליטה על חייך. כי את זו שתחליטי מתי כן, מתי לא, ובאיזה מינון.