אני אמא רומנייה מגוננת, מבשלת ומפנקת שלא זוכה לשום תשומת לב מהילדים שלה", סיפרה לי ר"ש בצער על תחושה שמשותפת להרבה הורים של ילדים מבוגרים. "ומילא הבן שגר באמריקה", היא המשיכה, "אבל יש לי עוד בן - נשוי עם ילדים גדולים, והם גרים באותה העיר שגם אנחנו, כן? אז לפני שבועיים לקיתי בצינון קשה. הבן התקשר בבוקר לדקה לשאול מה שלומי, אבל לא זכיתי לשמוע ממנו את השאלה אם אני צריכה משהו, או אם אני רוצה שהם יביאו לי סיר מרק. כלתי, שקיבלה ממני במשך כל השנים יחס של בת - אפילו לא הרימה טלפון לשאול מה שלומי. שבועיים וחצי אף אחד מהם לא הטריח את עצמו לבוא אלינו ולראות מה שלומנו. הנכדים שלי גדולים, כלתי היא עקרת בית ובני לא עובד בימי שישי. בשבת יש חופש לכולם, אז איפה פה הזמן החסר כדי להקדיש להורים, כשצריך? גם אני וגם בעלי אנשים לא כל כך בריאים, וכואב לנו היחס הזה מצידם. מה היית עושה במקרה כזה?".
יקירה, הייתי מתעוררת על "איך הגענו עד הלום?". כי בין כל הנתונים שסיפרת, חסר הנתון המרכזי: איך את ובעלך ייצרתם במו ידיכם את ההתנהלות הזו של בנך וכלתך, להלן, "הילדים". ברור שלא התכוונתם לזה, ולא עשיתם את זה בצורה מודעת, אבל זה מה שעשיתם. כי בכל אינטראקציה בין בני אדם (ולא משנה באיזו קונסטלציה מדובר), תמיד ישנו "חוזה סמוי" ליחסים. החוזה הזה מתקבע די מוקדם בתחילת הקשר - לפי האינטרס ההדדי והגבולות שאנחנו שמים (או לא), להתנהגות מסוימת כלפינו.
כדי שנוכל לשים גבולות, אנחנו צריכים להיות באופן מוחלט ב"מועצה לטובת עצמנו". זה דבר שהרבה הורים "מסורים מדי" שוכחים. ועכשיו, קבלי סיפור: אגדת עם פולנית ידועה מספרת על בחור צעיר, שאהובת ליבו ביקשה ממנו את ההקרבה הגדולה מכולן: את ליבה הפועם של אימו, כתנאי לאהבתה. בכאב גדול הלך הבחור להביא לה את מבוקשה, וחזר אליה בשלג ובקור - כשליבה של אימו, בתוך כף ידו. מתוך כף ידו, שאל אותו הלב של אימו בדאגה עצומה: "בני האהוב, לא קר לך?".
עכשיו, בכל פעם שאת ובעלך תגזימו - תיזכרו בסיפור המקריבני הדוחה הזה - ועל המקום אתם תקבלו "ריפוי בדימוי". ומצד שני, הילדים הבוגרים שלכם הם לא אנשים רעים. פשוט לימדתם אותם שרק להם יש צרכים - ולכם, אין. שהם "לוקחים בלבד" – ואת ובעלך, "נותנים בלבד". חיים שלמים הרגלתם אותם שאתם וואחד "עטין טובין", בלי לבקש מהם דבר בחזרה. זה סידור העבודה ביניכם.
כפועל יוצא מזה, הם לא מביאים, ולא עושים למענכם כל מיני דברים - כי לא עולה בדעתם שצריך. זה בול כמו שמיליונר ירגיל אנשים עניים שהוא זה שתמיד נותן להם כסף, ואז, שהוא ישנה להם את החוקים ויצפה מהם למתנות כספיות בחזרה. זה לא יקרה, כי הם לא סבורים שהוא זקוק למשהו. לפחות קחו על זה אחריות.
כי זה שהילדים שלכם גדולים בגיל - לא בהכרח עושה אותם גם גדולים בשכל, או בנפש – מולכם, ההורים. מפני שגם ילד בן 200 - עדיין רואה את עצמו כמו קלימרו האפרוח של הוריו. אלא אם כן, מגיל קטן, הוא נאלץ להיות "ילד הורי", שמטפל בהוריו האינפנטיליים. זה לא המקרה פה, יקירתי, כי גידלתם אותם עם המקור פתוח – ומצפה. ברור שלא שמתם "תג מחיר" על הנתינות שלכם, ולא ציפיתם להחזר.
"מה?", את תגידי, "גם כשקורה איתנו משהו כל כך חריג, גם אז שהם לא יקחו יוזמה?!". כן, גם אז לא. כי אצל הילדים שלכם אתם מקגיוור הכול יכולים, והלא זקוקים למאומה בחזרה. וגם, כי אנשים חושבים במושגים של עצמם, ו"צינון" זה כנראה לא משהו חמור מבחינתם. האם הם אגואיסטים? כן. האם הם תקועים בתחת של עצמם? כן. אבל בכל פעם שיבוא לך לכעוס עליהם, תיזכרי, שאתם אימנתם אותם בזה לאולימפיאדה.
ועכשיו, שאלה לי אליך: מה היה קורה, תגידי, אם בזמן הצינון שלך, פשוט היית מבקשת מהבן שלך באופן הכי פשוט, הכי לא מעורר עניינים והכי מפורש: "תביא לנו סיר מרק, מותק, כי אנחנו מרגישים לא טוב וצריכים?". וסיר המרק הזה כן היה "שווה" - למרות שאת זו שהיית מבקשת אותו ממנו. בניגוד לדעה המטופשת, ש"אם זה לא בא ממנו, אז זה לא שווה, ואני לא רוצה את זה". כי את כן רוצה, את ממש רוצה את זה, גם אם זה ״לא בא ממנו". מפני שלבקש, בפשטות - זו הדרך היחידה שיש לך ללמד אותו שגם אתם זקוקים ממנו לדברים.
אז קודם כל, תגידי תודה על הצינון הזה, שאפשר לך לראות את פני הדברים, כדי לשנות אותם. ושנית, במקום לעשות את הילדים שלכם "לא בסדר", ו"חוזדאגישע חייע" – כמו שאמא שלי הייתה קוראת בשאט נפש לכל מי שהיה בעיניה חזיר מבית דגון, פשוט תבקשי מהם דברים. בנועם, אבל בהתכוונות. כל הסוד הוא בהתכוונות. תשתמשי במילים מפורשות, נטולות אמוציות של קורבנות, כעס, האשמות, או טרוניות, כי הילדים שלכם הם לא סייקיקים, ולא מנחשי מחשבות.
את החוכמה הפשוטה הזו לימד אותי פעם, מזמן, הבן שלי, אלון - כשבאתי אליו בטענות איך סללתי לו כבישים וייבשתי לו ביצות, והוא אפילו לא... אין לי מושג מה הייתה השטות התורנית הקטנה הזו שלא הגיעה אלי ממנו "מיוזמתו"."אמא, תדברי!", הוא אמר לי. "פשוט תדברי! תהגי את הבקשה שלך ממני, כי אני לא גר בראש שלך!". "מה", הקשיתי, "אני צריכה לבקש ממך אפילו דבר כזה קטן ואלמנטארי...? "כן", הוא אמר לי, "אפילו דבר כזה קטן ואלמנטארי. כי אני חי את החיים שלי, לא את החיים שלך, ואם לא תגידי לי, איך אדע? אל תצפי ממני שאני אנחש מחשבות של מה שאת רוצה ממני - כי זו התנהגות של בנאדם מרצה. את ככה – אני לא ככה, וכדאי לך להעתיק ממני". מה שנקרא: "ויקומו המלפפונים, ויכו את הגנן".
לא שכחתי את הלקח הזה אף פעם, ומאז, זה עשה את הקשר שלי גם איתו, וגם עם "העולם" - הרבה יותר פשוט. איזה סטארט אפ שזה היה לי בזמנו! פשוט להגות את הדברים בלי אמוציות של קיפוח ושל "צדיק ורע לו" - שבאות, כמובן, מ"סיפור פנימי" שגוי, שכדאי לזרוק אותו לפח - ויפה שעתיים קודם. ואם! ואם גם אחרי שתבקשי מהם משהו במפורש, (ולא מהרגע להרגע, כי גם להם יש חיים, למרות שלדעתך הם מאוד "פנויים"), והם עדיין יצפצפו עלייך ועל רצונותייך – תפסיקי להיות איתם כל כך נחמדה. תייצרי להם תוצאות למעשים הלא נעימים שלהם כלפייך, כי זו דרך דו סטרית.
החל מלהפסיק לתת להם (בקשיות לב חדשה!) דברים ושירותים שהם רגילים, עובר דרך "כתף קרה", ובמדרג עולה, את הפסקת כל "קרן השפע". את ובעלך תחליטו מה ואיך, לפי הסיטואציה. ובלי לפייחד כלל, שהם "יוציאו אותך מחייהם", כי מהמקום הזה שהם יוכלו לחיות בלעדייך (כשלא תהיי בחייהם) - בדיוק מהאותו מקום - את תלמדי מהם, ומה מופת האישי שלהם - איך גם את תוכלי לחיות בלעדיהם. זה בול מאזן האימה שייתן לך כוח לבצע דברים לטובת עצמך. כי הנשמה שלך, אצלך, לא אמורה להיות שווה פחות, וזולה יותר מזו של ילדייך. אם תרצי, זו כל התורה כולה על רגל אחת.