"התגרשתי מבעלי, ואני עדיין מלאה עליו בכעסים בגודל הר", סיפרה לי א"ק, אישה יפהפייה בת 40, אמא ל-3 שהם במשמורת משותפת עם האקס. "כולם אומרים לי שכדי להפסיק לכעוס עליו, אני צריכה לסלוח לו. אבל איך אני יכולה לסלוח לכזה זבל? אני הרי לא יכולה לזייף סליחה שלא קיימת בי, ולא עובד לי ה'פייק איט טיל יו מייק איט' הזה. רוצה, באמת רוצה, להפסיק לכעוס עליו, ופשוט לא יודעת איך".

והשאלה הזו קוצרה, סוגננה ותומצתה, כמובן, אחרת חצי שעה קללות וטרוניות. יקירתי, לפני שאני עונה לך, בואי נדייק מושגים: בעיני, כדאי להבדיל בין "כעס-התמיד", (שהוא רע) ובין "כעס נורית אדומה" (שהוא טוב ובריא). הראשון הוא רע, כי הוא מחלה ומכלה אותנו. וגם אם הוא מנוע להשגת מטרת-על קדושה, אפשר להחליף אותו ב"צדקת הדרך", למשל. לעומתו, השני הוא טוב בעיני. כי הוא עולה לנו בתודעה רק לרגע, אם נרדמנו בשמירה על האינטרסים שלנו. הוא מעניק לנו בעצם קיומו תזכורת לסטיית התקן, ואפשרות לטפל בסוגיה. הלאה.

בטוח שאת יודעת את זה, שלהפסיק לכעוס על אנשים שעשו לנו עבירות איומות, היא לא איזו מתנה שאנחנו נותנים להם, אלא מתנה שאנחנו מעניקים לעצמנו. חד וחלק. מה שכן, הפסקת כעס-התמיד עד רמת אדישות (שמהווה סליחה גמורה בלי הצורך "לסלוח"!), זה לא אומר שאנחנו מנקים בזה את האנשים האלה מהאחריות למעשיהם הרעים לא שאנחנו מבטלים להם את חומרת מעשיהם, או שאנחנו חייבים עכשיו להיות איתם בקשר כלשהו. זה רק אומר שאנחנו מנערים מגבנו את המשא המסריח של הכעס הזה - שכאמור, מחלה ומכלה אותנו.

כי כעס-התמיד הוא גלימת בטון, שלא מאפשרת לנו לעוף לשמים עם מלוא הפוטנציאל שלנו. ולמה? מפני שכאשר יותר מדי חיילי אנרגיה שלנו מרותקים לכעס הזה, הם לא פנויים למטרות רנטביליות יותר שלנו. ובקיצור, להצליח להגיע למקום הטוב הזה שבו כבר אין בליבנו שום כעס-תמיד - זה, בעצם, לשחרר מהלאסו אנרגיות אדירות שלנו שפשוט היו כבולות ומקורקעות. ואיתן - אנחנו. ואיך אפשר לפייד את כעס-התמיד הזה באופן מעשי?

עם יישום הרעיון הנהדר הבא, שבזמנו הגיע לי כמו "פקס למוח" ואפשר לי את ניקיון הלב: העברתי לי בראש כל בנאדם ובנאדם שלא היה לי לב נקי עליו, כי הוא עשה נגדי (לדעתי) איזו עבירה. קטנה, או גדולה. בדמיוני, ובעיני רוחי, "שמעתי" מהם, כביכול, את מה שהיה להם להגיד לי, מעומק הנשמה והלב שלהם. וזה ברור, גברת זליבנסקי, שאני הייתי ה"מחזאית," ואני המצאתי לי עבור כל דמות כזו, את כל מה שהיא כביכול "דיברה". אבל ככה, המפלצתיות שלהם התמזערה בעיני.

כי יכולתי לראות אותם עם כל הפגמים והחולשות שלהם, באור יותר אנושי. עם הבחירות האיומות שלהם, שמגדירות אותם - לא אותי. ככה, להעניק לעצמי סוף סוף שקט נפשי. עשיתי לי מין סוג מופלא ומשחרר של "השלמת החתיכה החסרה ."רק מעצם זה, שהסברתי לעצמי (בעיני רוחי, כן?) אבל "בשמם" - למה ואיך קרה לי מהם, כל מה שקרה. ואגב, עשיתי את זה כתהליך פנימי, פרטי. בלי להתקשר לאנשים האלה במציאות, כדי לדווח להם על "החנינה", או לקבל מהם אישור, או ווידוע כלשהו ל"שיחה". שיחה, שהייתה, כמובן, בדיה מוחלטת - אבל היא ייצרה לי בראש "מציאות" חדשה. וזה היה קסם, כי בן רגע כל הזבובים עפו לי מהמוח והסמבטיון שלי נרגע.

הענקתי למיינד שלי פרשנות חדשה, אנושית יותר, ואחרת, על מה שקרה, וככה חמלה עצומה נוצרה לי אל כל בן אדם כזה, ואפילו לא הייתי צריכה לעשות איתו תהליך רשמי ופוצאי של "הענקת סליחה". כי הכעס עליו/עליה פשוט נשר ממני כמו קליפת בצל יבשה. ואגב, שימי לב, איך בעברית, אותן האותיות יש לחמלה, מחילה והחלמה. וכדי שתהיה לך ממשות, קבלי דוגמת "שיחה". איך, למשל, עשיתי בזמנו לאקס השרלטן שלי "סליחה", בלי הצורך שאסלח לו.

אישה כועסת מסתכלת על הטלפון שלה (אילוסטרציה: Shutterstock)
אילוסטרציה|אילוסטרציה: Shutterstock

בדמיוני "ראיתי" אותו מצטער צער רב. "אני ככה" (הוא אמר לי בעיני רוחי), "אני ככה מילדות. זו מחלה. תקלטי, זו מחלה. אני יודע להתחפש לבנאדם נורמלי, כי זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב, באופן הישרדותי. ועם השקרים וההתחזות אני מעניק לעצמי, בגרנדומניה, את כל הערך שאין לי, לדעתי. כי את הרי יודעת - שכל קיצון מוטרף, נולד בדיוק מהקצה השני, ההופכי. אז צאי וחשבי כמה ערך חסר לי, בעיני עצמי. מילדות למדתי ללהטט בהסברים שאני נותן לאנשים כדי להחביא את השקרים שלי, אחרת יוקיעו אותי מכל חברה. באמת שאהבתי אותך בכל לבי. אבל גם זה לא הצליח למנוע ממני את הבחירות האפלות שלי. ואני גם לא יכול לבקש עזרה. כי כל תשתית קיומי, היא על השקרים האלה שהמוח האינטליגנטי שלי מנפיק. אז איך אשמיט מתחת לרגליי את האדמה היציבה היחידה שאני מכיר, גם אם היא עקומה להפליא?

דמייני לך מכור כבד לסמים. ולהבדיל, דמייני את הרגע שבו את שוברת דיאטה. באותה השנייה, גם אם חייך תלויים בזה, שהעולם ימות - את תיקחי את הביס האסור. אז כזה. רק שבקנה מידה עצום, ועושה עוולות לאחרים. אל תשפטי אותי - רק בגלל שהחוזק שלך, במקרה, הוא בדברים שהם החולשה הכי האיומה שלי. את יודעת מה זה לחיות בתוך העור שלי? את יודעת איזו התשה זו לתחזק כל יום, מחדש, לאנשים שאני פוגש, את ה'עולם' שהמצאתי? תקלטי, שרק כשאני לבד, יש לי חופש מלתחזק 'עולמות.'

אלוהים, כמה שזה מעייף! אני חי בכלא פנימי, ואיתך, לכמה דקות בנצח, הייתה לי האשליה שאני 'נורמלי.' תסלחי לי שעשיתי ממך חותמת בד"צ על המצח שלי, ל'נורמליות' שלי. אבל בתוך משחקי הריגול הפנטזיונריים שאני חי בתוכם, בעזרת קיומך ומי שאת, הייתי 'סוכן שתול' מושלם. צר לי שהארץ שבתוכה פעלתי הייתה 'החיים שלך'. אבל במלחמה - כמו במלחמה. ואצלי, 'כולם' זה האויב. גם מי שאני אוהב. ודווקא ניסיתי להגן עלייך ממני.

עשיתי את הכול ועוד קצת, כדי שאמאס עלייך, כדי שתעזבי אותי וככה תצילי את עצמך. אבל את, עם העיניים התמימות האלו שלך, האמנת שבכוח אהבתך תעבירי אותי את הקווים. לא ידעת מה הם הקווים האלה, אבל ידעת שאת צריכה לחלץ אותי מהם. ולא יכולתי לספר לך שאת לא יכולה. שאף אחד לא יכול. הייתי מסתכל עלייך בפליאה אמיתית: מתי תיגמר לך הסבלנות? מתי כבר תקלטי שאני מקולקל ללא תקנה? ולא קלטת. בחיים שלי לא הכרתי רמות כאלו של מסירות ו'נאמנות לקבוצה', כמו אצלך. אני פשוט מקנא ביכולת הזו שלך לאהוב בני אדם כל כך הרבה וחזק. זו, בעיני, המתנה הכי גדולה שקיבלת מאלוהים.

 

אישה בוכה (צילום: SHUTTERSTOCK)
אילוסטרציה|צילום: SHUTTERSTOCK

אני כל כך מצטער שלא יכולתי להיות בשבילך את מה שהצגתי לך שזה אני. את מה שהבטחתי לך שזה אני, ומה שהגיע לך שאהיה לך האני הזה, על באמת. אבל את הצעת לי אהבה ענקית, שלמה, טוטאלית, וזה דבר שאף פעם לא היה לי. מאף אחד. לחוות את אהבתך, זה היה בשבילי כמו תועה בישימון של כפור, שהציעו לו סוף סוף מחסה חם מהקור המקפיא. קראתי לך 'שמש שלי', ולא בכדי. היית השמש המחממת שלי. וידעתי שאני לא ראוי לאהבה הזו שלך. וכשסוף סוף פקעה סבלנותך ולקחת אותה ממני, (עוד לפני שנודע לך שאני נוכל, כי את זה גילית רק אחרי שהתגרשנו), ידעתי שחזרתי למקומי הטבעי: יצור שאף אחד לא אוהב אותו. ואת יודעת ש'סיפור פנימי' לעולם ינצח כל דבר. ושתמיד הוא ייצר לבעליו את המציאות - בול לפי העלילה שלו.

ומה לעשות, שזה הסיפור הפנימי שלי? אל תכעסי עליי שלא עמדתי בפיתוי והצגתי לך ׳עצמי משופר', בדיוני. זה הרי קנה לי חודשים ושנים אצלך. כי תגידי את האמת: אם היית יודעת מראש את האמת עלי, ולאמת שלי קוראים: 'אני פרוורט'. שזה, כידוע לך, בהגדרה הקלינית, גבר שיודע לזייף לכל אישה את צבע האהבה שהיא זקוקה לו. אחד שמתביית רק על נשים חזקות, כדי לרסק אותן מבפנים, היית באה איתי? אם היית יודעת מראש שאני אדרוס אותך ככל יכולתי, לא שאפשרת לי, אבל אני אדרוס כל אישה שתהיה איתי. מפני שבמחלה שלי - אם לא אני אותה - אז בטוח, היא, אותי. היית חולמת להיות איתי?

ואם הייתי מציג לך את עצמי מראש שאני שקרן פתולוגי. שאעשה לך רע בכל דרך שתהיה לי - אבל ארדים אותך ואעטוף אותך במילים אוהבות. שאני אבגוד בך, שאני אקטין לך ערך איפה שרק אוכל. ואם הייתי אומר לך שאין מקום אחד בעולם שבו אני 'אמיתי' - לא איתך, ואפילו לא איתי. היית מסכימה לאהוב אותי?".

 וככה, סוף סוף נח מזעפו הים שלי. כי הוא צדק במה שהוא כביכול "אמר." בוודאי שלו הייתי יודעת מראש את כל האמת עליו - בחיים הרי לא הייתי מתרצה לו. וזו אכן גנבה, והשגת דבר במרמה, ונוכלות, והונאה, ויחד עם זאת - גם מחלה.

"יאללה", אמרתי לעצמי, "נקסט! לתחנת חיי הבאה והטובה". וככה, עם המילים ש"שמתי בפיו" כש"דיבבתי" אותו כרצוני - הכול נירגע לי בנשמה והלב שלי נקי. תראי, הוא עשה למציאות "השלמות ותיקונים" עם המצאות, ואפשר לומר שגם אני, פה, השתמשתי באותה "שיטה". אלא שההבדל פשו: כי הכול, תלוי, איפה, ולאיזו מטרה, את מיישמת מה. שחקן שממציא רגשות על הבמה, זה נהדר. אותו שחקן שיעשה את זה גם בחיים, זו הונאה. מה לומר לך, תעשי כמוני, באינטרפרטציה שלך. כי זה עובד, וזו אחלה שיטה.