איך לא לפשוט רגל בשלב קניית המתנות לחג?

קונים בדרום העיר, בשווקים, או במקום לא יקר - צנצנות קטנות ויפות, של 150 - 200 גרם גג. כמה צנצנות? כמספר המתנות שרוצים לתת. באים הביתה, וממלאים אותן במטעמים לכולם. זו יכולה להיות מרקחת נהדרת מאיזה פרי עונה (שמבשלים בסיר ענק ומחלקים למנות, קילו פרי נטו - על 700 גרם סוכר, ובסוף נתז מיץ לימון. והאמיצים - עושים את אותו קילו פרי אפילו על 500 גרם סוכר), או מלפפונים קטנים מוחמצים טעימים. ממלאים בהם את הצנצנת, כולל שיני שום, עיגולי פילפלים חריפים קטנים, עלי דפנה, כדורוני פלפל אנגלי ונוזל ביחס של כף מלח לליטר מים שרתחו והצטננו. אז, שופכים אותם על המלפפונים, ואז אוטמים עם שמיר, שמים פיסת ניילון נצמד נגד נזילות (כן!) ומבריגים מכסה. מגישים אותן למוטבים ככה, טרי, צבעוני ויפהפה. צינצנות בירוק עז, ושיחמיצו (ושהמים שלהם יקבלו את הצבע העכור המוחמץ) כבר אצלהם בבית. אגב, פרוביוטיקה טבעית פצצה - בניגוד לאלה הקנויים, שעוברים פיסטור - שהורג חיידקים רעים, אבל גם את כל הטובים.

אפשרות נוספת היא למלא אותן עם איזה מעדן שאהוב על העדה. אצל הרומנים, למשל, זו "פסולה בטוטה", יענו "שעועית דפוקה", החומוס של הרומנים. מכינים את זה משעועית לבנה מבושלת ומתובלת מיוחד, מעוכה, שאוכלים עם זרזיף שמן למעלה, ולא בא כבושם הזה הרבה זמן.

ניתן למלא אותן בזיתים מיוחדים, ענקיים, או קטנים ודפוקים שקונים במשקל בסופרים הגדולים, וממלאים בשמן זית את הרווח ביניהם, או למלא אותן עם תערובת של מיני "קיט-קט" ומיני "פסק זמן" (שקונים בחבילות גדולות משפחתיות ומוזלות ברשתות כמו "אושר עד").

אפשר למלא גם בסוכריות גומי, שאין בנאדם שעומד בפניהן, או בסוכריות קרמל חמאה, שזה אותו כנ"ל, או בסברס מקולפים (עם כפפות!), או בליפתן תפוחי עץ מיובשים ושזיפים, שמתבלים את מי הבישול בסוכר לטעם ומיץ מלימון אחד, מביאים לרתיחה ומיד מכבים אש. מוציאים את הפירות מהמים עם כף מחוררת, ושמים אותם בצד. ורק כשהמים חמימים, מחזירים אותם למים ל-24 שעות שהייה במקרר. ככה, הפירות נותרים מבושלים אבל מוצקים - פטנט היסטרי.

צנצנות קרח (צילום: Shutterstock)
צילום: Shutterstock

עוד אפשר למלא אותן בלבנה תוצרת בית עם שמן זית למעלה (משאירים הרבה מיכלי יוגורט לכמה שעות במסננת רשת מפלסטיק והוא כבר מטפטף ומתקשה ללבנה). כן, צריך להיערך מראש עם צרורות האושר הקטנים והקומפקטיים האלה, אבל לא צריך לקחת בשביל זה משכנתא. זה טעים, זה מושקע, והכי הכי, זה מה-זה משמח.

מה לעשות עם המתנות הלא מוצלחות שאנחנו מקבלים לחג?

קודם כל, להגיד עליהן "תודה רבה", בלי עקימת פרצוף שתרמוז כמה אנחנו לא אוהבים אותן. בלי פרצופים - אבל גם בלי התפעלויות מוגזמות, ש"מרחיקות עדות" מכמה שזה מכוער בעינינו. רק "תודה שהבאתם", וחיוך. אני מציעה ככה לא רק בגלל שזה מנומס, אלא גם בגלל שהמתנה הזו שהביאו, היא כנראה "סוף המוח" שלהם ("סוף המוח", רוחי, זה ביטוי שמתאר את קצה קיבולת החשיבה). נימוסים, זה לא דבר מיותר, כמו שכתב עליהם חנניה רייכמן ז"ל, שהיה חרזן גאון:

"נימוסים - הם כמו צמיגים:

מנופחים, ריקים מתוכן -

אך בינתיים מנעימים,

את הדרך לנוסעים...".

בחיים אין לייחס למתנה הזו את ה"השווי" שלנו בעיני הזולת, כי המתנה הרי לעולם מספרת סיפור על הנותן ולא על המקבל. אבל, זה שאנחנו מקבלים את המתנות המעפנות האלו בתודה, לא אומר שאנחנו גם צריכים להיתקע איתן. אתן דוגמא: מישהי התלוננה בפני שגיסתה מביאה לה שנה אחרי שנה וואזה מכוערת, והיא לא יודעת מה לעשות עם זה,. עניתי לה שלא תשבור אותה בבית, כי חבל על ניקוי השברים, ולא "לתת אותה לעניים", כי יש להם כבר מספיק צרות גם בלי הואזה המכוערת הזו, ולא לאפסן בבית חפץ מכוער "עד שניתן לויצ"ו", מפני שעד שנגיע אליהם, זה ייערם ויכביד לנו על המוח, וכל הרעיון הוא לא להחזיק בבית חפצים מיותרים.

מתנה ירוקה (צילום: By Dafna A.meron, shutterstock)
צילום: By Dafna A.meron, shutterstock

וגם לא "לשמור בארון כדי לתת הלאה מתנה למישהו" - כי בכל זאת, יש לנו לתחזק איזה בדל תדמית אנושית בקהילה. אז מה כן? קודם כל, כאמור, להגיד לגיסה הזו "תודה". ואחרי שהאורחים הולכים הביתה (שלהם), גם הוואזה הזו הולכת הביתה (שלה), שזה הפח השכונתי. מכסימום, אפשר להניח אותה למטה, ברחוב, אם הגיסה הזו היא לא שכנה, כי אם היא כן, אז מכסים היטב את הואזה הזו בניילון של פחי אשפה, לפני שזורקים את זה לצפרדע הירוקה.

אני קוראת להנחה הזו ליד הצפרדע: "הגמ"ח של הפח". מניסיון עם חפצים שהיו מכוערים/ישנים/ פגומים מכדי לתת אותם במתנה לחברות, זה נעלם תוך יום. כי תמיד יהיה מי שייקח את מה שנניח שם, מפני שהזבל של האחד, הוא האוצר של השני. והנה, ככה "נתנו לויצ"ו", בלי לנסוע עד ויצ"ו.

וכן, גיברת זליבנסקי - דפקתי פה מה זו עצה לא "פוליטיטי קולקט", כמו שאומר השכן הקטן שלי. אבל בת דודה שלי, פרלה ויינברג, תרמה 600 אלף דולר לויצ"ו, אז ניראה לי שזה די איזן לי את העצה.

ואם הגיסה תעז לשאול: "איפה שמת את הואזה שהבאתי לך?", בלי למצמץ יש לבשר לה בצער, ש"הוואזה נשברה", כי איפשהו, בעולם, בטוח נשברה איזו ואזה, אז חושבים בלב על הוואזה ההיא, והיה מחננו טהור.

מי מכין את האוכל? המארחת, או גם האורחים?

אלו שתי אסכולות שונות לחלוטין.

באסכולה אחת, אנשים מתחרפנים מהרעיון שהאורחים יביאו להם אוכל לארוחה החגיגית שלהם, כי מה, לא באתם לאכול את האוכל שלי? אני, אגב, מאלה. תבואו אלי בלי סירים, וגם אל תזמינו אותי עם סירים. לפי האסכולה השנייה (שרווחת במיוחד בארה"ב, אצל החבר'ה הישראלים הצעירים המאוד קרובים), זה הכי מקובל להגיע עם סירים ומנות מיוחדות לארוחות החג, ואז זה גם מקור מניב לתחרות נהדרת על המנות המוצלחות ביותר. וסימן ההיכר הבדוק שלהן? שהן נגמרות מיד. גם בארץ השיטה הזו כבר מקובלת. איך עושים את זה טכנית?

מחליטים ביחד עם אשת משפחה נמרצת (שתמונה לתפקיד), על תפריט החלומות - לפי החוזקות של כל בשלן. היא זו שגם תארגן את חלוקת הנטל, כדי שהתיק לא ייפול כבד מדי על אף אחד. היא תדבר עם כל משפחת מוזמנים לחוד ותקבע מה מביאה כל משפחה, כדי שלא יהיה מצב של 80 קינוחים ואף לא סיר דגים אחד.

אישה מבוגרת עם סיר  (צילום: By Dafna A.meron, shutterstock)
צילום: By Dafna A.meron, shutterstock

ואגב, שינוע מנות: הטיפ הכי טוב שהמצאתי פעם במקצה הזה, היה לשנע מרק (ומאכלים עם רוטב) בתוך סיר לחץ, שניסגר היטב ולא מאפשר שום נזילות בבגאז'. אפשר, כמובן, גם בתוך קופסאות פלסטיק עם סגירה הרמטית, (לוק אנד לוק וכאלה), אבל אם האוכל חם - עדיף סיר הלחץ ממתכת.

כמה מנות צריכה להכיל ארוחת החג?

אה, זה מהמפורסמות ש-200, ולא גרוש פחות.

אבל צחוק בצד: די כבר עם העומסים הלא אזרחיים האלה, שמכבידים על הכל ועל כולם. על הקיבה, על רמת הסוכר בדם, על ההכנה, ועל הכיס. אז בעיני, זה צריך להיות כמה סלטים/מאזטים כמנה ראשונה, מנה עיקרית אחת, שתי תוספות (נניח שעועית ירוקה, ואורז, או, (או!) מג'דרה וסלט חסה ברוטב ויניגרט, חלות, קינוח, פירות, מים מינרליים ויין. לא מציעה "משקאות מוגזים וממותקים" ומיצים - כי למה להאביס את הגוף בקלוריות נוזליות מיותרות?

אבל מי ישמע לי, מי.

וגם לפי התפריט "המכווץ" הזה, לא מכירה בנאדם אחד שיקום מהשולחן במצב "קליל". יותר סביר שכמו כל אחד מאיתנו, הוא יתפלל לעגורן שישלוף אותו משולחן המארחים - היישר אל מיטתו. פה, לא יכולה שלא להיזכר בסיפור המפורסם על דודו טופז, שהיה הרווק היחיד בארוחת החג בין כל חבריו הנשואים. כשהגיעו לסופה, כולם תפסו את הבטן בלי יכולת לנשום, והתלוננו כמה הרבה הם אכלו. "אתם, כולכם, שתסתמו!" היסה אותם דודו, (שאז עוד תחזק בעור שיניו את תדמית הרווק ההולל שלו). "רק תחשבו על זה, שאני, הלילה, עוד חייב גם לזיין!...".

חקשמח!