״בכל פעם שאני מנסה לדבר עם הבת הגדולה שלי בת ה-38״, כתבה לי ר״ה מחיפה, ״היא עונה לי בקצרה, ובאי רצון. אני ממש צריכה לעשות לה שם ׳אליעזר משוך בגזר׳ כדי לזכות בתשובות ממנה. לשאלתי ׳למה ככה?׳, היא אמרה לי שזה בגלל שאני לא קולטת כמה שאני ׳חופרת׳. אני בסבל רב מהתקשורת שלי עם הבת הזו, שאני מאוד אוהבת, ומצד שני, היא כבר חמור גדול בת 38, מה שאומר שזה כבר מאוחר לי לחנך אותה. מה היית מציעה לי לעשות?״.
יקירה,
באופן מודע לנו או לא, אנחנו הם אלה המחנכים את הזולת איך לנהוג בנו ואנחנו עושים את זה לאנשים בכל גיל, בכל סוג של קירבה ובכל ותק היכרות שלהם איתנו. זה קורה דרך כל סוג תגובה או אי-תגובה שלנו אליהם אז זה לא מאוחר שתחנכי את הבת שלך איך להתנהג אלייך שונה. אבל זה לא עובד דרך נאומים, הטפות, או תוכחות אליה - אלא דרך תגובה שונה שלך אליה בכל פעם שהיא נוהגת בך באי כבוד וזה קל, כי את לא צריכה ״לשים גבול לזולת״ - אלא רק ״לשים גבול לעצמך״.
כי את מחליטה רק על עצמך פה, מה את לא מסכימה בשום פנים ואופן שיעשו לך, ואז, פועלת בהתאם. זו אבחנה פעוטה, כאילו, אבל עושה את כל עניין הגבולות להרבה יותר קל ליישום. ולעניין הבת הזו, (וכל בנאדם אחר), הדבר הראשוני שהייתי מציעה לך, זה לא בכוח. וכשמדובר ביחסים אישיים - אל תרצי אף פעם מהזולת דברים שהוא לא רוצה להעניק לך.
הייתה לי פעם שכנה שהבת שלה הייתה כועסת עליה בקבע שהיא ״חופרת״, ושהיא ״שודדת לה אנרגיות״. מה שבעיני שכנתי היו תקשורת של הושטת יד לקירבה אל בתה - לבת הזו שלה זה נחווה כמו שוד איברים. זה כאב לשכנתי - כי מבחינתה, היא ״שמעה״ את בתה אומרת לה שהיא לא רוצה איתה קירבה, אבל זה כאב לה רק כל זמן שהיא רצתה מבתה קירבה, בכמות גדולה יותר ממה שהתאים לבת הזו שלה לתת לה.
כמובן שהשכנה הזו שיכפלה עם בתה את יחסיה עם אמה שלה, שאותה היא אף פעם לא הצליחה לרצות, ותמיד עמדה מולה עם רצון עז לקירבה, שלא נענה. ייעצתי לה לשים למעגל הזה סוף, בכך שקודם כל היא תפסיק את התקשורות היזומות האלה עם בתה, כדי להפסיק ״לחפור ולשדוד לה אנרגיות״ כי לפעמים, כדאי להתייחס אל הדברים בפשוט ובשטחי, בלי שום משמעויות ״עמוקות״.
והיא באמת לא התעקשה יותר על תקשורות יזומות עם בתה - אבל לא בעצבים, אלא בהתנהלות חדשה ואחרת, של ״הרוצה את הרב - שיבוא אליו״. כשהיא קלטה מה היא רצתה בעצם מהבת שלה - היא פשוט העניקה את זה לעצמה בעצמה. כי זו הרפואה.
כך יצא שהיא התחילה לחבב, לאהוב ולתמוך בעצמה, במקום לעמוד כמו עניה בפתח, ולבקש את זה בתחינה אילמת מבתה הממאנת, שהייתה המורה המדוייקת שלה לשיעור הזה עם עצמה. זה קרה ככה, כי החיים הם לעולם מהבפנים החוצה, ולא מהבחוץ כלפי פנים. זאת אומרת, ״הבחוץ״ , (כל בחוץ), הוא רק תמונת מראה ליחס האמיתי שלנו אל עצמנו, שזה ״הבפנים״. ולנסות לתקן את ״הבחוץ״, זה יהיה כמו לתקן על המראה את האיפור (או את הגילוח) שעשינו לעצמנו, לא הפעולה המוצלחת ביותר שניתן לעשותה.
כשמפסיקים לשים על הראש של מישהו יציקת בטון של ציפיות ל״עוד״ ול״יותר״ - שאין לו לתת, או שהוא לא רוצה לתת, (שזה ״סיים-סיים״) - היחסים באמת הופכים לנכונים יותר. אגב, זו טכניקה סמויה ומתוחכמת לשיחזור בהווה, של יחסים גרועים מהעבר, כדי להעניק להם, הפעם ״סוף שונה וטוב״, אבל כשמשחזרים תסריט מדויק של סרט - מקבלים בול את אותו הסרט, כולל הסוף המבאס שלו, כמו שהוא היה פעם.
אלא שהשכנה שלי שינתה לחלוטין את ההתנהגות שלה. ונחשי מה? הקשר ביניהן באמת השתנה לטובה, וללא היכר. אז יש תקווה בעולם, יקירתי, והיא תלויה בכך שנעניק אותה לעצמנו.