"לפעמים, כשכל המשפחה נפגשת ביחד", סיפרה לי ש"ר, אמא לבת בוגרת ואשת עסקים מנתניה, "בתי בת ה-27, מרגישה מאוד לא נעים ואפילו אשמה, כששואלים אותה כל שאלה בקשר לחבר שלה, כשהבת דודה הרווקה שלה לידה. כי למרות שהן באותו הגיל - לבת דודה הזו מעולם לא הייתה זוגיות. אז זה יפה בעיני שבתי רגישה לזולת, אבל אני לא יודעת איך להדריך אותה שתפסיק להרגיש אשמה על מה שיש לה. כי הרי בכל תחום - באהבה, בקריירה, בכסף, ביופי, וכו' - תמיד יהיו אנשים שיש להם פחות - ואנשים שיש להם יותר מאיתנו. למזלה, הבת שלי לא טיפוס קנאי, ואין לה בעיה עם אלה שיש להם יותר ממנה. אבל היא כן מרגישה אשמה ליד אלה שיש להם פחות ממנה. למה, לדעתך, היא מרגישה ככה ליד אלה? היא הרי לא גנבה את מה שיש לה! ומה להגיד לה כדי שהיא תפסיק להרגיש ככה?".
יקירתי, ראשית, תגידי לבתך, שאם היא לא קנאית ואין לה בעיה עם אלה שיש להם "יותר ממנה" - למה היא מייחסת לאחרים, את הקנאה הזו שאין בה? אולי גם בהם אין אותה? אבל היא לא המציאה את האורז, כי רבים מרגישים פה כמוה. בגלל אישייוז של ערך עצמי, ושווי, ו"מה מגיע לי בחיים", ואז, אם הם יושבים בכיסאות טובים יותר שלא כדין, (לדעתם), הם מרגישים כמו גנבים, ואז אשמה. וזה מביא אותי לסעיף הבא.
זה קורה, לדעתי, בעיקר, בגלל מנטאליות ה"אחוקים" המופרזת שיש לנו בארץ. כי לצד הדברים הטובים שבה - היא גם כוללת את רעיון העיוועים הזה, שהחיים הם כמו סיר חמין, שמתחלק בין כל האחים. ואז - אם מישהו "קיבל הרבה" - לאחרים ״נישאר רק קצת. יענו, אם השכן קנה אוטו יותר משוכלל משלנו, זה על חשבוננו. אלא, שזה לא עובד ככה. ואם בתך מאושרת עם החבר שלה, זה ממש, אבל ממש לא על חשבון "מכסת האושר" של הבת דודה שלה. אנשים לא חושבים על זה - אבל "להרגיש רע" בשביל הזולת ובמקומו (כשלא הוזמנו לעשות זאת), זו עברת גבולות גסה, שלא לומר התנשאות. כי מה אם הצרה שאנחנו "מאבחנים", היא בכלל לא צרה עבורו? או שכבר מזמן לא? ומה אם היא כן צרה, אבל ("וואו! איך זה ייתכן?"), לא אנחנו אלה שנבחרנו להיות האוזן הקשבת לה? "כיבוד מרחב" זו לא מילה גסה.
חוץ מאצלנו, באייירץ מולייידת - שזה נתפס כפגיעה בזכותנו הבסיסית להיכנס לגרון של הזולת, עד הטחול. עידו רוזנבלום כבר ענה על זה במשפט מחוזי מעולה לחטטן התורן: "אני מבין שאתה מרגיש שזה עניינך - אבל הוא לא". ועוד דבר הייתי מספרת לבת שלך: שלכל בן אדם יש את השיעורים שלו. ולאמונתי - כל בן אדם - בעודו ברמת נשמה, (עוד לפני שהוא בוחר לעצמו גוף, ואצל איזה הורים הוא ייוולד) - הוא בוחר לעצמו את השיעורים שהוא יעבור על האדמה הזו. ולשם מה השיעורים?
לאמונתי, לא בגלל "קארמה" - (שהיא מילה אחרת לעונש על מעשים רעים בגלגולים קודמים). אלא כדי להבין איזה דבר בצורה מעמיקה, חווייתית, למטרות צמיחה רוחנית. ואולי (אולי!) חוסר הזוגיות, הוא אחד מהשיעורים שהבת דודה הזו בחרה לעצמה. אלא שזה "שיעור" שלה, רק אם זה מפריע לה. כי אם לא - זה בכלל לא שיעור, אלא בחירה לגיטימית באי זוגיות. וגם זו אפשרות. וייתכן שעוד כמה שנים, כשהביציות שלה ידפקו לה עם מקל של מטאטא על תקרת המרתף, שהן רוצות החוצה - היא תתעורר. או שלא. ובכל מקרה - הכול בסדר.
כי הכול קורה מדויק, ובטיימינג המדויק של הדברים. ואחרי שאמרתי את כל זה, שלא תהיה טעות: זו לא המלצה לעשות לאנשים "נה בעין", או להתרברב עם מה שיש לנו. ומצד שני, מותר לנו לא להחביא מהעולם את הדברים הטובים שלנו. ואיך עושים את זה, מבלי להוציא לזולת את העיניים? פשוט מתייחסים אל כל הדברים הטובים שיש לנו ברמת נתון. בול כמו שאנחנו מתייחסים אל צבע עינינו - גם אם הוא נדיר. הרי לא יעלה בדעתנו להציק לאנשים עם: "תראו איזה צבע עיניים יש לי!", מפני שגם הדבר הכי מדהים שלנו, אמור להתקיים בתודעה שלנו ברמת נתון. כולה נתון.
האף שלנו לא יתנשא על הזולת בגלל צבע עינינו המיוחד - וגם לא נסתיר אותו ממנו למטרות "ענווה וצניעות". שני מושגים שאני מתעבת, כי בעיני, הם אנטי חיים, ומלמדים בני אדם לחיות בהקטנה עצמית מזויפת. כי אם אתה לא "יותר מדי" (מתנשא ומתרברב, גם לא בסתר ליבך) - אין לך מה להיות כנגד זה "פחות מדי" (עניו וצנוע). תהיה את גודלך הרגיל, בגובה העיניים, יהיה אשר יהיה גודלך. צבע עינייך.
כל דבר טוב שיש לך הוא "תואם זה". כן, זה מה יש, וככה זה, וזהו זה. וזו התחנה הראשונה. התחנה השנייה - היא מאיזו התכוונות אנחנו באים, (כשאנחנו מתייחסים לטובין שלנו מול הזולת). מפני שכל ההבדל הוא בהתכוונות שלנו. ואת הדוגמה הטובה ביותר להתכוונות הנקייה הזו, ראיתי אצל אופרה ווינפרי. היא הביאה לתוכנית שלה מומחה הרזיה מפורסם, שהדגים אצלה קרקר שיפון שוודי עם פסטרמה וירקות. "וואו!", היא ציינה בשמחה על התגלית שהדבר הטעים הזה הוא גם דיאטטי – "השף הפרטי שלי מכין לי בול כזה קרקר כל בוקר!". אז היא אמנם הזכירה את זה שיש לה שף פרטי בבית, אבל מכיוון שהיא פשוט דיברה בטבעיות על מציאות חייה (בלי שום אשמות שמייצרות קינאה!) - זה התקבל טבעי ונורמטיבי. לא הייתה לה שם שום התכוונות "להוציא את העיניים" למישהו עם השף הפרטי הזה שלה, אז זה לא קרה.
ואני אומרת לך את כל הדברים האלה, כי זו אחת מהעברות הכי גדולות כלפי עצמנו, לצמצם את האור שבנו, בגלל החשש שהוא "יסנוור" את עיני האחרים. איך כתבה על זה כל כך מבריק מריאן ויליאמסון? (תעשי עליה ויקיפדיה). מייחסים את הדברים בטעות לנלסון מנדלה, כי הוא ציטט אותה בנאום ההכתרה שלו לנשיאות ב-1994, אבל מריאן ויליאמסון כתבה את הדברים הבאים בספרה "בחזרה לאהבה":
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא מפני חוסר היכולת. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה. האור - ולא הצד האפל שבנו, הוא שמעורר בנו חרדות. כל אחד שואל את עצמו 'מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר?'. למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה? אנחנו ילדים של אלוהים. כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן, אנחנו לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו - כל אחד נושא את הקסם הזה בתוכו. כשאנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות את אותו הדבר. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".
ולבסוף, קבלי פרט מפתיע, שכדאי לבתך לדעת אותו: מהרבה שיחות שלי עם נשים שקרה להן משהו רע בחיים, אני יכולה לספר לך, שהן שונאות את זה שמדירים אותן מדיווחים על שמחות. הסביבה מחליטה בשבילן, שבגלל צערן הפרטי - הן לא יכולות להכיל את השמחות של הזולת. אין דין אחד לכולן, כמובן, אבל רובן חוות את זה כעוד עונש, מעבר למה שקרה להן. כי שמחות משפחתיות, ושמחות בכלל, נותנות להן אתנחתא מהסבל הפרטי, והסחת דעת מעולה ממנו. הצער שלהן קיים, והוא צובט אותן ברגעי הלבד הכי לא צפויים. אבל הוא לא קורה בגלל שמחות של אחרים. לתשומת ליבה של בתך, בזמנה הפנוי.