כולנו שונאים פלצנים. אולי זה כי הם לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי, אולי כי הם בטוחים שמה שמעניין אותם חייב לעניין את העולם כולו ואולי כי הם סתם, איך לומר, משעממים. אחרי הכל - כמה אפשר לטחון על זווית משיכת המכחול של מישהו שכבר מת מאות שנים, או על תתי הרבדים של שיר אהבה מסכן. אז כן, כל הפלצנים מעוררים אצלנו בוז, אבל הכי מכולם אנחנו עוינים את הפלצן הקולינרי
"מחמטי עגבנייה" עלק
למה בעצם אנחנו שונאים כל כך את הפלצן הקולינרי? יש שלושה דברים שמעצבנים אותנו במיוחד:
- תיאורי המנות בתפריטים (זה הולך בערך ככה: "תכתבו 'סלט עגבניות עם שמן זית' למען השם, מה הקטע עם 'מחמטי עגבנייה צעירה שהופשטה מקליפתה, נמשחה בשמן ולוטפה בעדינות על ידי מלח של ים אטלנטי'?")
- גודל המנות ("מנה מיקרוסקופית זה מחמאה יחסית למה שהגישו לנו. יצאנו כל כך רעבים, בדרך עצרנו לדפוק שווארמה"
- היחס בין המחיר למוצר ("600 שקל לשני אנשים? מה קרה? וזה עוד בלי השווארמה")
לפני שאתם מצטרפים לגל התלונות וסוגרים את העניין בהנהוני הסכמה ובשווארמה, הרשו לי להקדיש עוד רגע אחד לכל אחת מהטענות
התיאורים: למה אנחנו מתעצבנים מתיאורי המנות ה"מנופחים"? כנראה בגלל הירידה לפרטים, והשימוש בתיאורים מופשטים, ליריים כמעט, רק בשביל לתאר דבר בסיסי כמו עגבנייה בשמן זית. העם רוצה את תיאורי האוכל שלו נקיים, מדויקים, פשוטים וישירים. "חלבונים מן הצומח עם שומן מוקשה" יהיה התיאור הכי נקי, ישיר, פשוט ומדויק לחביתה שטוגנה במרגרינה – אבל מי לעזאזל היה רוצה לאכול את זה?
- הגודל: טענת ה"נשארנו רעבים" נשמעת לי מופרכת מיסודה. אני מעולם לא יצאתי רעבה ממסעדה, ולא משנה כמה "פלצנית" היא הייתה. לתופעת הרעב הכבד אחרי מסעדה אחראים אולי הרגלי האכילה שלנו, שאינם עולים בקנה אחד עם התפיסה של מסעדות הגורמה. לעניין זה אפשר לקשור גם את תופעת הבופה בבתי מלון והמנות המוגדלות של הג'אנקיות למיניהן – אנחנו אוהבים הרבה פשוט כי אנחנו אוהבים הרבה, ולא כי פחות מזה לא משביע אותנו. אנשים שהתרגלו לגודש על השולחן פשוט קצת מתקשים להתמודד עם המינימליזם שמהווה (או לפחות היווה) חלק מהאסתטיקה של הבישול העילי.
- המחיר: שערורייתי, אין מה לומר. יש אנשים שאין להם מה לאכול, ואתם מבזבזים משכורת שבועית ממוצעת על ארוחה אחת מסכנה. לא שאני באה לתמוך במחירים הפסיכיים לפעמים של מסעדות היוקרה, אבל בואו נסתכל רגע על העולם שאנחנו חיים בו: יש חולצות טריקו שיוצרו בפס ייצור (בדרך כלל בחנויות יזע בעולם השלישי), הן מחממות ומכסות, כלומר עושות את כל מה שבגד אמור לעשות, עולות נניח 15 שקלים ונמכרות בשוק. ויש גם חולצות משי שנתפרו ביד על ידי מעצב אופנה. גם אלה מכסות ומחממות – אבל בהן יש יותר מזה. מי שייצר אותן רואה בהן את הביטוי האישי שלו בעולם, הוא השקיע בהן זמן ומחשבה והן עולות מאות ואלפי שקלים ונמכרות בבוטיקים קטנים ויוקרתיים שצריך לתאם אליהם הגעה מראש.
גם רהיטים נמצא משני הסוגים: יש את הפשוטים, הפונקציונליים והזולים, ולעומתם את המעוצבים והקונספטואליים, שמחירם שלוש או ארבע משכורות מינימום חודשיות. למעשה, קשה לחשוב על פעילות או ענף שאין בהם את שני הקטבים הללו. כנראה שככה כלכלת השוק החופשי עובדת, ולהיטפל רק לאוכל זה סוג של היתממות.
חוויה מופשטת וחד פעמית
באוכל כמו בביגוד, כמו בריהוט, כמו במוזיקה, יש כל מיני סוגים של עשייה. יש את אלה שמפיקים מוצרים שיענו על צורך בסיסי ופשוט, ויש כאלה שכבר לא ממש מעניין אותם הצורך, והם לא מבקשים רק למלא לנו את הבטן אלא לשכלל את העיסוק באוכל לכדי מיומנות עדינה, אישית, שתוצאתה חוויית אכילה סופר מעודנת, לפעמים כמעט מופשטת, וחד פעמית.
אוכל הוא צורך בסיסי, נכון, אבל הוא גם חוויה שמערבת את כל החושים, ונותנת מקום ליצירתיות ולביטוי רגשי. הבישול העילי הוא הנתיב שמאפשר את זה, נתיב שלא בהכרח מעניין את כולם לצעוד בו, אבל בטח ובטח שלא צריך לשלול אותו
