חיים סוערים ומורכבים עברו על איתן בן אליהו, מפקד חיל האוויר בדימוס. הם מסתתרים מאחורי מראה קשוח, מאצ'ואיסטי מעט ולוחמני, אבל שיחה איתו חושפת שגם לאיש צבא בדרגתו, יש את הצדדים שהוא מעדיף להסתיר. "אני חי בהרגשה שחיי היו סוערים, מלאים ומעניינים, אבל עברתי גם תחנות לא קלות. והכול ביחד, האמת, יוצא מן הכלל", הוא מספר לרפי רשף ב"אינטימי" בראיון אחד על אחד.
התחנות ה"לא קלות" שהוא מדבר עליהן כוללות פרידות, המון פרידות. לאורך השיחה בן-אליהו לא מזיל דמעה אפילו פעם אחת, אבל כל מילה שהוא אומר מלווה במחנק קטן בגרון ולחלוחית שלא קשה להבחין בה. כשהיה רק בן עשר, אימו נפטרה ממחלת הסרטן, אין לו הרבה זיכרונות ממנה אבל הוא מתאר פרידה שנראית כלא הושלמה. "הייתי מאוד קטן, אבל אני זוכר את פניה, אני זוכר את אופייה. תמיד חזרו על זה שהייתה לה אישיות ענוגה, היא הייתה שקטה ומאוד רכה. אם אני צריך לזכור משהו, זה את החיבוקים שלה, ואת זה שהיא הידקה את השמיכה סביב הגוף שלי כשהלכתי לישון", והוא מדגים בעדינות עם הידיים בדיוק איך היא הייתה עוטפת אותו.
"עד היום אין לי ביקורת, זאת רק עובדה שהיא יושבת לי בראש: אני בהלוויה שלה לא הייתי"
היית קטן ובכל זאת אתה מצליח לזכור את הרגעים החמים והמלטפים.
"אולי דווקא בגלל זה. בחיים יש לך הבזקים כאלה, שאותם, בלי שום קשר ואתה לא מבין גם למה, דווקא אותם אתה זוכר".
כמה היית מודע למצבה?
"בהתחלה לא, אבל בהמשך כן. הייתי גם קצת פרחחון כזה, ואני זוכר למשל שבאחת הפעמים שאבא שלי קרא אותי לסדר, הוא אמר לי: 'מי יודע מה יקרה עם אמא, אתה לא יכול במצב כזה להמשיך להתנהג ככה'. אז גם את המשפט הזה אני זוכר".
"לא הבנתי מה זה מוות בשנים האלה", הוא מודה. "אני זוכר שכשהלכנו להלוויה, אז היה קטע של ההתארגנות בבית הלוויות, וברגע שזה התחיל, החליטו לקחת אותי לבית דודתי מטעמים של רגישות, שאני לא אהיה במעמד הזה. והאמת היא שמעולם..." - הוא משתתק. רגע לפני שהוא מגיע לעומקו של העצב, הוא נעצר. לא פעם אחת במהלך השיחה זה קורה, שהוא מתכנס כשנוגעים בכאב. חולפות שניות ארוכות של דממה והוא ממשיך: "לא הייתי בהלוויה שלה".
זה לא הוליד כעסים על אבא שלו או המשפחה שבחרה שהוא לא יהיה שם, אבל זה פשוט חלק לא סגור שקיים אצלו. "עשיתי מין פוסט מורטם כזה, מעין סוג של שיפוט האם זה היה נכון או לא נכון. אבל עד היום אין לי ביקורת, זאת רק עובדה שהיא יושבת לי בראש: אני בהלוויה שלה לא הייתי".
"חוויתי שתי לידות שקטות. שתיים. או אחת וחצי"
בן-אליהו התחתן בגיל 24, אחרי חמש שנות זוגיות. זה אולי נשמע צעיר, אבל הוא דואג להזכיר שאת הטייסים מסלילים לחתונה כבר בגיל הזה ומכווינים אותם להתמקד בקריירה הצבאית. 19 שנים הם היו ביחד ומתוכם 14 כזוג נשוי, הם ידעו קשיים שלא הרבה זוגות מתייצבים מולם, ואומנם במבחן הזמן הם לא שרדו, אבל הם עברו יחד דרך לא קצרה ובעיקר משמעותית. "אלה היו נישואים מאוד מעניינים וסוערים, למדתי ממנה הרבה, אבל הם לא היו קלים, והם היו בתקופה שפוטנציאלית יכולה להיות הרסנית לנישואים. זה היה ממש בסערות של המלחמות הכי קשות, בעיסוקים הכי קשים, שאתה מזניח את המשפחה. אתה כל-כולך עסוק בדברים אחרים, גם בסדר היום שלך וגם מנטלית".
"אני לא רוצה להגיד שאני בן אדם חסר מזל, אבל זה מעורר אצלי כל פעם - כאילו הטילו עליי תפקיד"
פרידות בחייו של בן-אליהו מלוות אותו בשלבים שונים בחיים, וכל פעם זה הגיע מזווית אחרת. נראה שבשיחה של חצי שעה אי אפשר לפתוח את כולן, וגם הוא – ספק רוצה ספק מרצה כשהוא מתעמת מול הדברים. כשהוא נשאל אם חווה עוד פרידות הוא נראה מהוסס, מתלבט אם להציף את כל מה שעובר. שוב אחרי השתהות קצרה הוא נאנח ואומר: "היו לי כמה. יש כאלה שאני לא יכול לדבר עליהם, אפילו פה, בתוכנית 'אינטימי', זה לא מתאים".
לא מתאים במובן שאתה יכול להתפרק?
"גם, אבל לא זאת הסיבה. הסיבה היא לא כי אני יכול להתפרק. אני יכול להתפרק, זה בסדר, אבל... אתה יודע מה? חוויתי שתי לידות שקטות למשל. שתיים. או אחת וחצי. אבל לא חשוב, בוא נלך הלאה".
ושוב, הוא נותן מעצמו קצת, וחוזר. מספר על הלידות השקטות הכואבות שהתמודד איתן, אבל לא מוכן להיכנס פנימה, למרות שהעיניים שלו מספרות סיפור אחר לגמרי. "אני לא רוצה לצלול לתוך דברים. אתה יודע, אולי זה קשור בעוד תכונה שיש לי, אני קונטרול פריק, אני עושה דברים כאלה לבד. אני יכול להזיל דמעה לבד, אני יכול ליילל. אני יכול ליילל בקול רם, ולעשות כאילו פלאשבק".
אבל לבד. למה?
"לא יודע, אתה צריך לברר את זה אצל אנשי מקצוע".
"לקחתי את הצד של הטייסת. הייתי צריך להיות יותר רך כלפי המשפחות"
באוקטובר 1962 הוא התגייס לקורס טייס ומוין למגמת קרב. לאט, לאט הוא טיפס במדרגות הקצונה ובתפקידים - הוא מונה למפקד טייסת וב-1996 למפקד חיל האוויר. במשך כמעט ארבעה עשורים הוא נשם את הצבא, בעצם, את כל חייו הוא הקדיש לשירות, גם כשזה היה על חשבון הילדים והאישה. שבוע בלבד לפני החתונה עם אשתו הראשונה, הוא לא בילה בהכנות לאירוע המרגש, אלא הוא היה בגבול הדרומי של מצרים - נטש מטוס אחרי פגיעת אויב.
"זה היה בעיצומה של מלחמת ההתשה. הייתי במשימה מעל קנטרה, נפגעתי בצד המצרי, משהו כמו איזה שלושה-חמישה ק"מ מהעיר. נטשתי, והייתי בטוח שאני נופל בשבי. אבל למזלי הרוחות בארץ בדרך כלל הן רוחות מערביות. לאט-לאט זה סחף אותי, ונפלתי בסוף 50 מטר בצד שלנו".
אתה זוכר את הרגע שאתה מפעיל את הכיסא?
"כן, זה קשה, זו פרידה קשה".
מחייב התנצלות, הסברים, תחושה לא נעימה?
"ממש לא. אני מוכרח לומר, הגעתי חזרה לבסיס בשעות הערב, הלכתי לישון, ולמחרת בשבע בבוקר כבר הייתי מעל התעלה עוד פעם".
ומהצד השני - הפלת ארבעה מטוסים. זה נותן תחושת שיכרון כוח? אופוריה?
"לא, אבל בתקופה הזאת זה היה שיא השיאים. יש גם משהו ספורטיבי, יש איזה אלמנט תחרותי".
זה כמו רייטינג, כולם יודעים כמה הפלות יש לך?
"בחיל האוויר - כן".
בן-אליהו לא דמיין שהוא יהיה מפקד חיל האוויר. הוא היה עסוק בכל פעם להיות הכי טוב במה שהוא עושה באותו הרגע. הוא התחיל לחלום על זה רק כשכבר הגיע לפסגה והבין שזאת אפשרות רציונלית שעומדת לו מול העיניים. "בשלבים מוקדמים יותר כל פעם רציתי בסך הכל להגיע לשלב הבא שלי. האתגר שלי היה לעלות עוד מדרגה ועוד מדרגה, וכשהגעתי לשתיים-שלוש האחרונות זה כבר היה ממש משמעותי, ושם התחלתי לחשוב על זה".
"התחלתי לחשוב על זה בשני מונחים: אחד, מה לעשות כדי להצליח, ואיך להיות בסדר כדי להצליח", אבל השני דווקא העסיק אותו יותר: "הייתי כבר יחסית יותר מבוגר, וחשבתי אם המאמצים האלה של ארבע השנים האחרונות הם כדאיים. אולי כדאי לצאת קודם ולהתחיל את הקריירה השנייה שלי".
"הייתה לי על זה שיחה מעניינת עם יצחק רבין, זה היה כשהוא לא היה בפוליטיקה". הם נפגשו בארוחת צהריים, בתקופה שבן אליהו היה תת אלוף, ובשיחה הזאת הוא קיבל את הטיפ שהנחה אותו ונתן לו את התשובה לסוגיה שכל כך העסיקה אותו. "שאלתי אותו: 'תגיד, מה אתה אומר?' האמת היא שבסתר ליבי רציתי לשמוע שהוא מעודד אותי, אבל לא. הוא אמר לי: 'תראה, כשאתה נמצא בתוך מסגרת כזאת, יום אחד אתה תרגיש מבפנים שמקומך כבר לא פה, אתה לא תצטרך לשקול את זה רציונלית'. והאמת, הוא צדק".
"אני נחשב בעיני חבריי לאדם שלא מודה בטעויות בפרהסיה. זה פוליטיקלי קורקט, אנשים מצפים שתבקר את עצמך"
ב-4.2.1997, בזמן כהונתו כמפקד חיל האוויר, התרחש אחד האסונות הגדולים שהחיל ידע - אסון המסוקים בו נהרגו 73 חיילי צה"ל. "זה קרה בחודשים הראשונים שלי בתפקיד, זה שיבש לי את כל התוכניות, זה היה דבר כבד ביותר. אני לא בטוח שידעתי איך להתמודד עם כזה דבר". בדיעבד, הוא מבין ממרום גילו שיש דברים שהוא יכל להתנהל בהם אחרת, שונה מאיך שהגיב בזמן אמת, ואת חשבון הנפש הוא ממשיך לעשות עם עצמו גם היום. "הייתי צריך להיות יותר רך כלפי המשפחות. בתקופה הראשונה הייתי כל כך דרוך כדי להחזיר את העניינים לסדר, לקחתי את הצד של חיל האוויר והטייסת ולא הבעתי מספיק קשב".
אין מועקות? אין קושי להירדם?
"יש."
מעניין שהתשובה מלווה בחיוך.
"החיוך הוא אליך, הניסיון שלך לחדור לתוך הדבר הזה. התשובה היא באופן חד משמעי: יש. אבל אני מבין שהחיים מעמידים בפניך אתגרים לא קטנים, והתפקיד שלך הוא להתגבר עליהם".
גם אם זה לא רציונלי, כמה זה מעסיק אותך שהסיפור של אילן רמון מסתיים כמו שהוא מסתיים, כשאתה בעצם האיש ששלח אותו?
"המון פעמים אני מוצא את עצמי אומר: 'זה החיים'. אז זו גם הדרך שלי להתמודד עם אסונות. אני אומר: 'זה נורא, זה מזוויע, אבל בסוף זה החיים'. אנחנו מסתכלים מסביב, כל הזמן קורים דברים נוראיים. לפעמים אני מרגיש כאב וגרון חנוק, אפילו לא לדבר ששייך אליי. כשהוא שייך אליי, אז זה מתערבב גם עם האנרגיות שאני אוסף כדי להתגבר על זה, אז לפעמים זה קצת מאזן. כשאני רואה את זה אצל אחרים, זה לפעמים אפילו יותר נוגע לי, יותר לוחץ לי. כנראה זו הדרך שבה אני עובר את החיים".
אחרי שאסף רמון, בנו של אילן, נהרג בתאונת אימונים, בן אליהו התארח בחדשות 12. אותו אדם שקול, רהוט ומקצוען איבד את מילותיו ולא הצליח להגיב לסיטואציה. כשחוזרים איתו אחורה לאותם הרגעים, הוא דווקא מצליח להבין למה הוא היה חסר מילים, דווקא ברגע הזה.
נדיר שאתה מאבד את המילים.
"הנה, גם פה. שמע, זה באמת היה... אבל בסוף אנשים עומדים בזה".
"אני נסדקתי קצת", אמרת, "רונה היא אישה חזקה".
"אני זוכר את הרגע שבאתי אליה בשבעה כשאסף נפל, ואנחנו נפלנו אחד לזרועותיו של השנייה, ובאמת שם זה היה קשה. היא לקחה את העניינים לידיים, ובמקום להפוך את זה לשכול, היא הפכה את זה לדבר בונה, מחנך ומשפר. אני חושב שזאת דרך שאם אני הייתי צריך לבחור והיו לי את הכוחות, הייתי רוצה לבחור בדרך כזאת".
"עשיתי הרבה טעויות בחיים"
אם הפרק הצבאי שלו נראה מרשים ובעל רזומה שלא נגמר, אז גם מהרגע שבו פרש הוא הספיק לעשות דברים שלא יעלו בעמוד אחד של קו"ח. ביוני 2019 הוא מונה ליו"ר חברת "תיקון עולם", שעוסקת בגידול ושיווק קנאביס רפואי, ואת זה הוא עושה לצד שלל תפקידים נוספים. "שום דבר לא דומה לצה"ל במידת העיסוק או הריגוש. אבל כשאתה עושה משהו אתה מתרכז בו, וכשאתה מתרכז בו – הוא הופך להיות הדבר הכי חשוב".
כשהוא נשאל אם הוא אדם נוסטלגי, הוא עונה מיד: "אני כל כך עסוק בלהסתכל בהווה וקדימה, שאני מסרב", אבל זה לא אומר שהוא לא חוזר מידי פעם לעבר שלו, שהוא כמו רכבות הרים רגשית ונפשית. "יש לי הרהורים, יש לי מחשבות, יש לי זיכרונות מהעבר שמלווים אותי, והייתי אומר אפילו משתתפים בניווט של חיי".
אתה מתגעגע לטוס?
"מאוד. אתה יודע מה? כן ולא, אני אגיד לך למה לא. העובדה שאני אכנס לקוקפיט, והביצועים שלי הם לא אותם ביצועים של אז, עדיף לא לחוות את הפשלה הזאת. אני נורא רוצה, אבל עזוב את זה, זה היה שייך לאז, אתה ממילא לא יכול היום להגיע לפרפורמנס, לביצועים". 
יש משהו אחד בחיים שאתה אומר בדיעבד - "הייתי עושה אחרת"?
"הרבה דברים, עשיתי הרבה טעויות בחיים. אני נחשב בעיני חבריי לאדם שלא מודה בטעויות בפרהסיה. אבל אני מודה בטעויות, אני עושה תחקירים עם עצמי בצורה בלתי רגילה".
יש לך כאן הזדמנות להודות בטעות אחת שנצרבה לך בתודעה.
"יש רבות כל כך, אני לא יכול לציין אחת".
איך פתאום חברים מגיעים לאמירה: הוא מסרב להודות בכישלונות?
"כי אני נחשב לאדם שלא מודה בטעויות. אבל זה לא נכון, אני אומר לך את זה בתקיפות. אני יודע מתי אני טועה. זה נראה לי מין סוג של פוליטיקלי קורקט, שאנשים מצפים ממך שאתה תראה באיזו מידה אתה מבקר את המעשים שלך, באיזו מידה אתה מנתח אותם. אני לא חושב שלא טעיתי, אני לא חושב שלא נכשלתי. ההפך, הדברים האלה מעסיקים אותי יותר מההצלחות".
"אם אני אכנס לקוקפיט, הביצועים שלי לא יהיו אותם ביצועים של אז, עדיף לא לחוות את הפשלה הזאת"
כשהשיחה מגיעה לנושאים של כישלונות או טעויות, בן-אליהו חוזר לנושא הבוער שהוא חלק בלתי נפרד מחייו. "הזכרת את אסון המסוקים. לפעמים אני חושב על זה שהגורל שלי מפגיש אותי לאורך החיים עם מצבים שכאילו שלחו אותי להתגבר עליהם. אני לא רוצה להגיד שאני בן אדם חסר מזל, אבל זה מעורר אצלי כל פעם - כאילו הטילו עליי תפקיד".
"פתאום הבזיק לי שאת האינטימיות הזאת לא זכיתי לראות"
אחרי 38 שנים בצה"ל, הוא הבין שזה הזמן לפרוש. אולי הוא הרגיש פתאום ש"זהו", כמו בטיפ שנתן לו רבין, או אולי אחרי כל כך הרבה שנים הוא היה צריך לחשב מסלול מחדש. אבל הפרישה נתנה לו הזדמנות לעשות שוב את הדברים שעשה בגיל 20, רק הפעם כשהוא באמת חווה אותם, ולא רק עובר לידם.
הוא טען בעצמו לא פעם שהתקופה בחיל לקחה לו 80%-90% מהריכוז והמיקוד, עד כדי שלא היה לו אנרגיה או זמן לייצר קשר אמיתי עם בחורה. "אפילו לא הייתי מודע לזה", הוא מספר. כנראה אלו דברים שאפשר להבין רק בדיעבד. "איפה הרגשתי את זה חזק מאוד? חודשים ספורים אחרי שהייתי פתאום פתוח לבנות זוגיות, ולשמחתי, זה גם לא לקח הרבה זמן, אחרי איזה ניסיון אחד או שניים, הגעתי לדבר הטוב ביותר שקרה בחיים שלי, וזה שהכרתי את זוגתי – רוית".
שצעירה ממך ב-22 שנה.
"היא צעירה ממני, אבל היא חכמה יותר ממני. חבר פעם אמר לי על בת זוג של בנו: 'היא לא הופכת אותו לאדם טוב יותר'. האמירה הזאת מאוד קולעת. רוית עשתה אותי בן אדם יותר טוב, בכל המובנים".
אבל אין מורכבות? לצורך העניין, אסף, הבן שלך, צעיר ממנה בארבע שנים.
"עם הילדים שלי לא הייתה בכלל בעיה. אתה שואל אם זה לא... התשובה היא כן. מדי פעם יש דברים שהפערים... אבל בסך הכול, בכל זוגיות יש סיבות. התוצאה הסופית היא כל כך טובה, ששום דבר לא עומד כמשקל נגד לדבר הזה. התוצאה הסופית היא שקרה לי הדבר הטוב ביותר בחיים".
והבנות שלה, הגר, שהיא בת 28, ואיה, שהיא בת 24, מבחינתך זו חוויה מתקנת לגידול של הילדים הגדולים שלך?
"לפחות מבחינת תשומת הלב והנוכחות ביחד. תראה, בילדות של הילדים שלי, אני הייתי בעיצומם של הימים העסוקים ביותר במלחמות. והבנות האלה, הן גדלו איתי, אני אפילו הייתי מעז לומר במידה רבה גידלתי אותן. אני ראיתי את הגידול ואת ההתפתחות, וזה פתאום הבזיק לי שאת האינטימיות הזאת לא זכיתי לראות. ניסיתי לפצות על זה יותר מאוחר, וסך הכול היחסים שלי עם הילדים שלי הם נהדרים".
הם ביקרו אותך על זה? הם אמרו כמה היית חסר להם במצבים מסוימים?
"אני לא בטוח שהם היו מודעים לזה אז, אבל במבט לאחור יכול להיות שכן".