כרמלה בוחבוט. אשה מוכה. הורגת את בעלה אחרי 24 שנות נישואין. אנחנו משדרים מונולוג קורע לב.
שרה רביד. אשה מוכה. בורחת מהבית. מגיעה לקיבוץ סאסא. בפעם הראשונה מאז שנישאה היא לובשת בגד ים. מצטלמת בלילה בבריכת הקיבוץ.
נערה מירכא הולכת למשטרה להתלונן על אלימות בבית. אחר כך מוצאים את גופתה. אנחנו משדרים קלטות שהשאירה. היהלום שבפנים: וידויים של נשים צעירות שעברו גילוי עריות.
אלה נשים שצילמנו לפני 15 ו-16 ו-17 שנה. חלק מן המונולוגים שלהן אני זוכרת מילה במילה.אולי בגלל שהיה נדמה לי לפעמים שהם יוצאים ממני. בגלל שאמרנו משהו, דרכן, עבורן. בזכותן.
כששואלים אותי מה התכנית הכי חשובה ששידרנו אי פעם, אני יודעת שאין תשובה נכונה לשאלה הזאת. בכל זאת אני מספרת על המשדר שסיפר על חטיפת ילדי תימן. על אישה בשם נעמי גברא, שעמדה מול המצלמה ונזכרה בפני התינוק שלה, ציון, שנחטף מתוך זרועותיה, במחנה העולים בעין שמר בחורף של 1951.
למה דווקא התכנית הזאת? היו הרי תחקירים מהדהדים יותר (פרשת ישראייר, פרשת פריניאן), היו סקופים גדולים יותר (פרשת ניסוי האנתרקס שהוסתר, הרב שמגייר בכסף). אבל במשדר ההוא, באביב 96', ידענו שאנחנו נותנים קול למי שאין לו קול, שאנחנו נותנים לנעמי גברא מגפון, שעכשיו סוף סוף ישמעו את מה שיש לה לומר.
שוברים שתיקה
בתוך המערכת שלנו בבניין של שידורי קשת, ממש מול החדר שלי, נמצא הארכיון של "עובדה". 16,590 קלטות של חומרי גלם: אריק שרון, רונה רמון, מרים איתן, מרקוס קלינברג; לוחמי לבנון השניה חושפים את צלקות הפציעה, בגוף ובנשמה, לוחמים בשטחים שוברים שתיקה, הילדה מאריה בכיסא הגלגלים, משותקת מן הצוואר ומטה אחרי שנפגעה מטיל של צה"ל, אברי רן על גבעות איתמר, קורט בכר, יו הפנר, לה פן, ברלוסקוני, חווה אלברשטיין אחרי שתיקה של שנים, ספי ריבלין אחרי שחלה בסרטן.
הארכיון הזה לא מספר את התהליך שאנחנו עוברים בעבודה על כל כתבה. אי אפשר לתאר כמה התהליך הזה אינטנסיבי, כמה לבטים, לחצים ודילמות נשפכים לתוך כל כתבה כמעט. לפעמים זה נראה כמו סמינריון אחד מתמשך בתקשורת.
יש משהו מתסכל בניסיון המרתוני שלנו להפוך עיתונות לטלוויזיה: כל כך הרבה פעמים אנחנו מרגישים איך שולחן העריכה הודף את המידע הפשוט, הגולמי, ודורש את התמונה הסוחפת.
אבל יש למכשיר הזה תכונה אחת נהדרת: הוא יודע לגמול לך באימפקט שאין כמוהו. זה לא קורה תמיד, ולא בכל מצב, אבל לרגעים הטלוויזיה עושה חסד לעיתונאי. היא מספרת את הסיפור בעוצמות שאין דומות לה.
כל סיפור חייו נלכד בין המיטה הלבנה לעמוד האינפוזיה
כשהקריינות על קריסתו של אריק שרון פוגשת את הצילומים שעשינו בחדר שבו שכב ב"הדסה", וכל סיפור חייו נלכד בין המיטה הלבנה לעמוד האינפוזיה, נולד רגע שתופס אותך, שעושה לך משהו באמת.
זה קורה כשחגית ריין עומדת ליד מג"ד השיריון ברמת הגולן, מחזיקה את מכשיר הקשר, וכל אחד מן הכוחות הפרוסים בשטח מצדיע לבניה, הבן שלה שנהרג בלבנון. והצלם מתרחק ממנה, והיא נשארת לבד בפריים, ולא צריך לומר אף מילה. זה כל כך כואב.
זה קורה כשאנשי חיל האוויר מזהים בדיוק את הנ.צ. על הצילום הישן של מחנה סוביבור, ומנחים את גיבור הסרט שלנו, שמחפש כבר שנים איפה באמת היו תאי הגזים במחנה. והוא הולך בדיוק לפי ההוראות שמגיעות בטלפון מתל-אביב, והמצלמה מולו, כשהוא נשבר בבכי, מול שרידי מפעל המוות בלב פולין.
לפעמים זה חצי מבט, מחווה כוחנית
לפעמים זאת שחיתות שנקלטת במצלמה נסתרת, לפעמים זה חצי מבט, מחווה כוחנית, ליטוף מרגש, רמז של דמעה.
זה הרגע שבו הילדה הקטנה של השחקן עמוס לביא מעזה לגשת ל"קיר התהילה" של אבא, חודש אחרי שנפטר, ולהתחיל לקלף את התמונה האחרונה. זאת הבת של נעמי שמר, שקוראת מן הטיוטה של "ירושלים של זהב". זה רופא גדודי שמטפל בחייל פצוע תחת אש בלבנון, זה חייל אחר שמכסה את הפצוע בשמיכה כשקר לו.
אלה ילדי המפחמות הפלשתינים שנושמים אבק שחור כל השנה ומייצרים את הפחמים למנגל של יום העצמאות שלנו. זה יוסי בניון, בגיל 16, ילד ביישן מדימונה שבקושי צולח קייטנת כדורגל באייקס. זאת שחקנית הכדורעף שנותנת את הנשמה בשביל זלינגר, המאמן האגדי, ומתפרקת בסוף המשחק. זאת רשת הקשר של המוצב על ציר פילדלפי שמספרת מה קרה שם בבוקר.
זאת אמא של יניב ששופכת מים בכניסה לחדר הניתוח, מתפללת שהבן שלה ייצא חי אחרי שאחיו ואחותו תרמו לו אונת ריאה.
אבל בעיקר, זאת חייבת להיות התמונה שנצלם בשבוע הבא, בשנה הבאה, בפעם הבאה שנמצא סיפור שאתם חייבים לדעת.
אנחנו ניפגש כאן שוב, ביום חמישי הבא, מיד אחרי החדשות.
בפעם ה 501.
עובדה, ימי חמישי, 21:15
עוד בעובדה: צוות עמרני | נקמת היורמים | קשר דם | הקאמבק של פואד | מוות במוצב | בחזרה לכרמל | שלושה תינוקות בחודשיים | אילנה דיין בתוך קן הצרעות של הטליבן | טיוח בחסות המשטרה | המדריך למהפכה של איתי אנגל |