לפני שלוש שנים וחצי לגם חנן גולדבלט מרטיני בבית קפה קטן בתל אביב וסיפר לי בגאווה על תסריט שכתב. "משהו נורא ואיום, חולני" הוא ציחקק והחל לגולל את סיפורם של אב ובתו, שנותרים לחיות לבדם לאחר שהאם נהרגת בתאונת דרכים. הילדה בת ה 16 חוששת שאביה ישלח אותה לפנימיה ולכן לילה אחד היא מכינה לו הפתעה. עוטה את כתונת הלילה של אמה המנוחה, הבת מפתה את אביה לשכב איתה בחסות החשיכה. "ברגע שהוא גומר בתוך הבת שלו – והפרט הזה חשוב בתסריט" הדגיש בפני גולדבלט, "היא מאוד מרוצה" ובהמשך מנסה שוב ושוב לשכב עם אבא שלה, לפתות אותו בכל דרך אפשרית. "איפה כתוב שאבא ובת לא יכולים לעשות סקס? מי קבע?" היא מתקוממת כשאביה לא נעתר לחיזוריה. "אתה רוצה שאשתפר? מה אתה אוהב? איזה סטיות? אני אעשה הכל" היא מבטיחה. התסריטאי גולדבלט סיים את עלילת גילוי העריות בהריונה של הבת.
אני כבר הכרתי את התסריט מצוין. שבועות לפני פגישתי עם גולדבלט סיפרה לי מ', כי 16 שנים קודם לכן ייעד לה את תפקיד הילדה הפתיינית באותו סרט ממש. במשך שנים נהגו להתאמן בדירות קטנות ומעופשות על סצינת המין. שכובים על מזרון מאובק היא סיפרה שעשה בה כרצונו בעוד היא משוכנעת שככה זה בעולם המשחק לו כמהה: כשיש סצינת מין מוכרחים להתאמן עליה עד שתהיה מושלמת ואם כואב או לא נעים תמיד אפשר להעזר בקרם ידיים זול.
כשגולדלבט סיפר על התסריט הוא לא חש לרגע שיש משהו מוזר בהתנהגות של הילדה. "אני מת על הילדה הזו, היא לא פראיירית. זה הגיוני לגמרי שהיא תנסה לפתות את אבא שלה" פסק. ובאותו אופן שאז הצטייר בעיני כאדם שחי מציאות אחרת לגמרי, כך גם עם היגזר דינו כשהמשיך לומר שלכל היותר היו לו כמה "התחלקויות", שאולי ידו היתה קלה על ההדק, אבל שורת מקרי האונס והמעשים המגונים שמייחס לו בית המשפט לא היו ולא נבראו.