יש רגעים שבשבילם שווה הכול. רגעים שבהם המקצוע הזה, עיתונאי חוקר, ממלא אותך בסיפוק שאין דומה לו. היום בבית המשפט המחוזי בלוד, כשהשופט מנחם פינקלשטיין קרא את הכרעת הדין במשפט שמעון קופר והרשיע אותו ברצח של אשתו הראשונה אורית ושל אשתו השלישית ג'ני, היה רגע נדיר שכזה. אבל כמה שעות קודם, בלילה, כשהתקשיתי להירדם לקראת הדיון, נזכרתי דווקא ברגעים הקשים. אלה שבלהט אדרנלין ההישג והשמחה על הצדק, בדרך כלל נשכחים.
למשל הרגע הראשון ששמעתי על הסיפור. באתי בארבע אחר הצהריים להוציא את הבן שלי מגן הילדים בקיבוץ אייל. מאי קאופמן, חברת הקיבוץ ואמא לילדה בגן, אותה לא הכרתי אז, סיפרה לי על חברה שלה, ג'ני, שמתה בנסיבות מוזרות, ועל אישה נוספת של אותו הבעל, שמעון קופר שמו, שמתה 15 שנים קודם. שאלתי אותה אם המשטרה חקרה. היא השיבה שכן, והוסיפה שתיק החקירה נסגר מחוסר אשמה. הרגשתי איך בבת אחת, עוד לפני שהתחיל התחקיר, יוצאת לי הרוח מהמפרשים. מה אוכל לעשות עם תיק שהמשטרה סגרה, ועוד מחוסר אשמה?
ואיכשהו התחלנו לעבוד, וכעבור מספר חודשים, כשביחד עם התחקירנית ליאת לויאן כבר התקדמתי, פתאום התחקיר נתקע. המידע לא הסתדר, דו"ח הנתיחה הפתולוגי לא התיישב עם מה שידעתי ושמעתי. והשאלות החלו מציקות בראש: האם לא כדאי לעזוב את זה וזהו? האם אני לא דוהר בעיניים עצומות לסיפור דמיוני ששואב את כולי וספק אם יגיע לידי מיצוי? אבל על המאזניים, בצד השני, משהו לא הפסיק להטריד את המנוחה: איך זה ששני מקרי המוות כל-כך דומים? איך זה שדפוס הפעולה של קופר כמעט זהה? למה הוא מתנהל בצורה כזאת מוזרה? למה הוא ממשיך לשקר? והמשכנו הלאה.
אחרי פרסום התחקיר הראשון, במארס 2010, השתרר שקט מצמית במשך כמה חודשים. ציפיתי שהעולם ירעד, אבל אין חקירת משטרה, אין התעניינות ציבורית, מסביב דממה. וכשכבר שכחתי מהכול ויצאתי לחופשה השנתית חיכה לי ביציאה מהבריכה ביוון מסרון קצר מעורך "עובדה", איל גונן: "שמעון קופר תובע אותנו על חמישה מליון שקלים. תמשיך בינתיים בחופשה כרגיל, נדבר כשתחזור". אבל ידעתי, והמשפחה ידעה, שהחופשה נגמרה. ואת אותו הלילה בבית המלון העברתי בשיחות ארוכות לאשתו השנייה של קופר, ולחברותיה שפחדו, באמת, שקופר יתבע גם אותן, וששוב יצליח להערים על כולם.
וכשמשפט הדיבה התחיל, ואתו נדודי השינה והחששות, הגיע גם הרגע בו הבנתי שקופר מפעיל בעקבותיי חוקר פרטי. כשהגעתי להרצאה בצפון זיהיתי אדם שלא שייך לשם. הוא ישב בשורה הראשונה, הטלפון הנייד שלו כוון אלי בצורה מוזרה, ולא הייתי בטוח שהוא אכן מתעד אותי בסתר עד שהקלטות נתפסו בארון ביתו של קופר בחיפוש המשטרה.
והיה הרגע הזה, בעיצומו של המשפט, שבו נעמדתי בליל שבת לבד ברמזור של צומת קיבוץ אייל, ולידי עצרה לפתע מכונית פונטו לבנה. כשהסטתי מבט להסתכל מי בתוכה זיהיתי אותו, את שמעון קופר, נועץ בי מבט חודר. עמדנו שנינו שניות ארוכות בצומת עד שהרמזור התחלף לירוק ולחצתי על הגז.
אז למה בכל זאת המשכתי בתחקיר? אני חושב שבגללן. כי בכל פעם שרגע קשה שכזה בתחקיר צץ נזכרתי בהן, בנשותיו של קופר: אורית דורון-קופרשמיד ז"ל, וג'ני מלמד-קופר ז"ל. חשבתי על סימני השאלה שהשאיר מותן הפתאומי אצל זיו אחיה של אורית, ואצל רינת ושרית, הבנות של ג'ני, ואצל עשרות אנשים שהקיפו אותן ואהבו אותן כל השנים, עד שבוקר אחד, בהפתעה, הן נמצאו ללא רוח חיים.
היום בבית המשפט, כמעט שבע שנים אחרי יציאת תחקיר "תעלומת האלמן הכפול מקיבוץ אייל" לדרך, נסגר עבורי מעגל. הפרק ה-18 בספר אותו אני כותב בשנה האחרונה על הפרשה, נחתם על ידי שופטי בית המשפט המחוזי. באוקטובר 2009, כשיצאנו ב"עובדה" לדרך עם התחקיר הזה, איש לא דמיין הרשעה ברצח. בנותיה של ג'ני שפנו אלינו ביקשו בסך הכול להיות מסוגלות להתאבל על אמא שלהן כמו שצריך. מהיום, אולי סוף סוף יוכלו.