491 ימים שהה אלי שרעבי בשבי חמאס. תחילה בבית בעזה, שם עוד החזיק בתקווה שיחולץ, אך כשירד מתחת לפני השטח למנהרות הבין כי הסיכוי שיחולץ וישרוד הוא אפסי. כשהוא כבול בשלשלאות עוד מ-7 באוקטובר, מתחלק בכמות מזון שלא מספיקה אפילו לאדם ומגונן על חבריו, להם קרא "הילדים שלי" - נגד עיניו היה דבר אחד, לשרוד יום-יום כדי להגיע למשפחתו ולהציל את כל השאר.
אמש (חמישי) עשה אלי צעד ראשון וגדול עבור חבריו שנותרו בשבי, התיישב מול המצלמה וחשף ב"עובדה" על הגיהנום שעוד חווים בשבי החטופים שנותרו. את חלק מהסיפורים שסיפר אי אפשר היה לשאת. אחד הקשיים הגדולים ביותר היה הרעבה מתמשכת. גם כשקיבלו מזון, היו צריכים להתחלק בו ונותרו רעבים למשך הלילה עד הארוחה הבאה. "לא היה לי איכפת מהמכות שאני מקבל, שברו לי צלעות אבל הרעב היה יותר נורא, רק רציתי שיתנו לי עוד חצי פיתה", סיפר שרעבי על ההרעבה הקשה שעברו שם: "הבטן נדבקת לגב, אתה ממש רואה אותה נכנסת פנימה ולא מאמין שזה קורה לגוף שלך".
לצפייה בריאיון המלא של אלי שרעבי ב+12>>
"אני לא בן אדם דתי אבל מהיום הראשון שנחטפתי, כל בוקר אמרתי 'שמע ישראל', עשיתי לעצמי קידוש והקראתי 'אשת חיל' בשביל אמא שלי, אשתי והבנות שלנו", סיפר שרעבי. "ארוחת שישי זה חלום רחוק, כמו פנטזיה מטורפת. כל מה שרציתי זה לשבת סביב השולחן בערב עם המשפחה", שיתף.
"בניגוד למה שחושבים - אני לא כועס"
על אף מה שחווה בבוקר 7 באוקטובר, שנה וארבעה חודשים של גיהנום בהם התפלל בכל יום שאשתו ובנותיו שרדו, והגילוי רק ביום שחרורו שהן לא - אלי שרעבי מבקש להדגיש שהוא לא כועס. "אני בר מזל שאחרי 16 חודשים הצלחתי לחזור למשפחה שלי", אמר לקראת סיום דבריו בריאיון.