"מבחינתנו זה יכול לקחת עוד שעה, מבחינתי זה יכול לקחת עוד שנים, אבל בסוף יהיה פה ניצחון": אל"ם בני אהרון, מפקד חטיבת השריון 401, דהר אל עוטף עזה על טנק, בשבת של ה-7 באוקטובר. עכשיו, חודש אחרי, הוא דוהר עם חטיבת הטנקים שלו אל תוך עומק הרצועה. מפקד החטיבה שפרץ את הדרך, יחד עם לוחמיו, אל תוך הרצועה, מדבר עם אילנה דיין, על חוף הים של עזה, על הלחימה במקום הצפוף בעולם.

"כשחצינו את הגדר הרגשתי 'סוף סוף'", הוא משחזר. "הרגשתי מצד אחד את השליחות אבל גם איזו משקולת אדירה יושבת לי על הכתפיים, כי מה אם זה לא יצליח, ואתה יודע שאתה חייב להצליח. ואיך שחצינו את הגבול, ראינו מחבלים יוצאים ממנהרות, 200 מטר מהגבול".

אילנה דיין ומח
אילנה דיין ומח"ט 401, אל"ם בני אהרון, על חוף רצועת עזה|צילום: עובדה

אל"ם אהרון עשה כל תפקיד אפשרי בטנקים, מאיש צוות עד למפקד החטיבה. בלילה בין ששי לשבת, לפני שבועיים, הוא הוביל כוח של שריון, גבעתי, והנדסה – הראשונים שנכנסו פנימה, לתמרון הקרקעי הגדול. אילנה דיין פגשה אותו השבוע שם, הכי קרוב לעיר המכותרת, שעוד רגע יסגור עליה המצור.

מתחילת התמרון החטיבה הזו איבדה שלושה לוחמים: רס"ר (מיל') אוריה מש ז"ל, רס"ר (מיל') יהונתן יוסף ברנד ז"ל. את האחרון שבהם – רס"ל (במיל') יעקב עוזרי, פגשה אילנה דיין במהלך הצילומים על חוף עזה, שם שהה ביחד עם לוחמי היחידה. יום למחרת הצילומים, הוא נפל בקרבות בצפון הרצועה.

"אני יודע שזה יכול לקחת שנים, ואני גם לא מוכן לעצור", מסביר עכשיו המח"ט, אל"ם אהרון. "בסוף צריך להגיע למצב שהארגון הזה (חמאס) חדל מלהתקיים. אני רוצה שגם יידעו למעלה שאנחנו לא מוכנים לצאת מפה עד שזה יהיה גמור".

לחימה בעיר הצפופה בעולם

"הנוף לא היה כזה בהתחלה, היה צריך להוריד כמה דברים כדי שזה יראה ככה", מסביר אל"ם אהרון כשהוא מצביע על המבנים ששוטחו על קו החוף. "נלחמו פה מתוך הבתים. הבית הקודם שתפסתי זה airbnb, הייתה בו בריכה ענקית וג'קוזי, עם מדרגות ונוף לים. אתה מסתכל ואומר: יש להם הכל, הם פשוט ממש ממש שונאים אותנו".

אל
אל"ם בני אהרון, מפקד חטיבה 401|צילום: עובדה

מבחינתך כל מי שמסתובב עכשיו באזור הזה, לא משנה מי הוא, איך הוא נראה, מה הוא מחזיק, מה הוא עושה... הוא מחבל. אלא אם יוצאת אימא עם ילדים ואז ברור שלא.

וזה קרה?

"לא אצלי, אבל זה קרה בגבעתי. יצאו פתאום כמות נשים וילדים - אגב זה לא היה פליטים, זה היה ניסיון ל"מארב הומניטרי" – כלומר, כשיורים עליך מצד אחד ומשפחות עם ילדים מגיעים מצד שני. זאת הלחימה הכי מורכבת שקיימת בעולם, זו העיר הכי מורכבת בעולם, והיא הכי צפופה בעולם".

שם, על קו החוף, מסביר אל"ם אהרון איך נראית המשימה: "אנחנו כובשים שטח, ואחרי כל כיבוש של שטח אנחנו מחפשים את מרכזי הכובד של האויב. אני רוצה שכל מקום שחטיבה 401 עוברת בו נגמר – האויב  לא יכול לירות מפה רקטות, אין לו פה נ"ט יותר.

רס״ן לי קדמון, קצינת קשר, חטיבה 401 (צילום: עובדה)
רס"ן לי קדמון, קצינת קשר, חטיבה 401|צילום: עובדה

למרות שאתה יודע שכל רגע יכול להגיח מאחורה מישהו. 

"יש מאחורה חטיבה שזה התפקיד שלה – להשמיד את האויב שעוד נשאר".

אז מה עשינו בזה? אתה שועט קדימה, והחמאס נשאר מאחורה, הם לא הולכים לשום מקום.

"אין מאחורי ואקום. יש מאחורי עוד כוחות של הצבא, שמשלימים את הפעולה שלנו כל הזמן".

זה נשמע כמו לרוקן את האוקיינוס עם כפית.

"יש לנו סבלנות. ואנחנו נלך לכל פיר, ונשמיד אותו, ונגיע לכל מחבל".

הוא מעריך שהרג עשרות מחבלים, ומאמין שמתחת לקרקע יש מאות חיים - וגם מתים. את מערך המנהרות התת קרקעי הוא מכיר היטב - בצוק איתן, הוא היה הרל"ש של מפקד הפיקוד סמי תורג'מן שעקב אחרי פרויקט המנהרות מקרוב. ובכל זאת - על אדמת עזה, זה נראה אחרת. "אתה לא יכול לפספס את זה, אתה נוסע עם הטנק אתה רואה פיר - פיר מימין, פיר משמאל, כל פעם שאנחנו מתקדמים אני אומר לחיילים 'יפה, כבשנו את שכונה X, הרגנו כך וכך מחבלים, השמדנו X תשתיות, אבל – יש מתחתנו עוד".

איתו, בשטח, נמצאים גם המילואימניקים של החטיבה. המבוגרים בחבורה הזאת כבר 15 שנה ביחד, חבורה של טנקיסטים מנוסים. כמו בסיפורים – כולם כאן: המתנחל מעלי, העובד סוציאלי, והמומחה לאיכות הסביבה מפתח תקווה, וגם הצעיר עם אוסף העגילים באוזן. כולם כבר חודש במדים, מגוייסים, במובן הכי עמוק של המילה. "כולנו פה עד שזה ייגמר", אומר אחד הלוחמים במילואים, נדב שבתאי, מט"ק בגדוד. "הרב של הגדוד חילק לנו ציציות, אמרנו לו שידאג גם לחנוכיות", מסביר בנחישות רס"ל אבישי לבבי, מילואימניק לוחם שריון בגדוד. הם יעשו הכל "מה שצריך, אבל באמת, אחת ולתמיד, שיהיה טוב", מוסיף אבישי.

אבישי לבבי, לוחם מילואים, חטיבה 401 (צילום: עובדה)
אבישי לבבי, לוחם מילואים, חטיבה 401|צילום: עובדה

אל"ם אהרון מודה, שהרגע הכי קשה בלחימה עד כה, היה הרגע בו טיל הנ"ט פגע בנמר של לוחמי גדוד צבר של גבעתי ביום שלישי בשבוע שעבר. "הוא (האויב) החליט שאני לא אעבור שם... הוא החליט, שפה הוא עוצר אותי". אותו רגע היה כמו הודעה מטעמה של עזה שמחיר המלחמה הזאת עוד יאמיר מאוד. ומי שהיה שם, בדקות האלה, כשהכוח מנסה לחלץ את הנפגעים, תחת אש, יודע שהרגעים האלה לא יעזבו אותו, אף פעם. "אתה חושש לחיילים שלך מאוד, והמח שלך והרגש שלך בוערים בסיטואציה הזאת... ואתה צריך לקבל החלטות קשות, איך לנצח בקרב הזה"

פחות מ-24 שעות אחרי שהנמר נפגע, פלוגת המילואים הזאת מאבדת שניים מלוחמיה. "אנחנו שומעים את טנק ד' בקשר ו'מתקיפים אותנו'" משחזר רס"ר במיל' משה זיסקינד, מטק בגדוד. אוריה מש ויונתן יוסף ברנד, נפלו בקרב הזה בצפון הרצועה. "אוריה מדור המייסדים של הפלוגה. יוני בפלוגה כבר כמעט, אני חושב, חמש או שש שנים" הוא ממשיך. "אפילו לא הספקנו להתאבל עליהם" מוסיף אבישי לבבי.

בין המילואימניקים שאיתם מדברת אילנה דיין שם, יושב גם יעקב עוזרי, סטודנט בשנקר בן 28, שזוגתו בהריון. הוא לא דיבר – החיוך דיבר במקומו. יום אחרי הצילומים יעקב נהרג בקרב, בעומק עזה. "לפעמים בלילות, ברגעים הקטנים, אני חושב על החיילים שאיבדתי... אבל שניה אח"כ אני על המשימה", מסביר אהרון.

יעקב עוזרי ז
יעקב עוזרי ז"ל, שנפל בקרבות ברצועה|צילום: עובדה

תחושת נקם מאופקת

הוא, וכל מי שנמצא כאן, גם מי שלא, יודע שהמלחמה הזאת התחילה מתוך הטראומה; ממדינה הלומת קרב ואובדן וכאב אינסופי. "זה הכישלון שלנו, שלי, של בני. שלי" הוא קובע על אותו היום.

באותה שבת ארורה הוא החליף שלושה טנקים, דרס טנדר של מחבלים בדרך לרעים, וכשנגמר לו הדלק הוא תפס טרמפ לכיוון בארי.

זה משהו שאתה רוצה שללוחמים יהיה איפשהו בירכתי התודעה שלהם? שהם באים לפה לנקום את נקמת בארי ושדרות וכפר עזה ואפקים?

"אני חושב שאת שואלת אותי בעצם אם יש פה תחושת נקם. בי יש".

באת לנקום.

לא, באתי לנצח את החמאס. אבל יש תחושת נקמה. היא מאופקת, היא מכונסת. אבל בתוך הלב, מי אין לו תחושת נקם על הדברים האלה?