עידו ויונתן, אחיו של אלון שמריז ז"ל שנחטף בידי החמאס, היו בטוחים שהוא עוד ישוב. "לא היה לי ספק", אומר יונתן. "כבר הכנתי הכל לחזרה שלו. שלחתי לו הודעות בוואטספ ובאינסטגרם שיראה כשיחזור. ידעתי שהוא יודע להתאים את עצמו לכל סיטואציה". "בגלל זה אני כזה מרוסק", מסביר עידו, בקול שבור. "אני מדמיין את זה נגמר אחרת כל הזמן. עניין של החלטה, רגע אחד של שיקול דעת שיכול היה להביא את אלון הביתה".

זה קרה ביום שישי בשבוע שעבר: סאמר אל-טלאלקה שנחטף מניר עם, יותם חיים שנחטף מכפר עזה, ואלון, שכמוהו נחטף משכונת הצעירים בקיבוץ – צועדים יחד בשכונת סג'עיה. אין תסריטאי בעולם שהיה מסוגל לכתוב את סיפורם של שלושה צעירים שמצליחים להיחלץ אחרי 70 ימים ממנהרת השבי של חמאס בעזה, לשרוד ימים ארוכים בתוך מבנה נטוש בסג'עיה, לאותת בכל דרך לכוחות שכבר נמצאים מרחק יריקה מהם, ולצאת אליהם, ברגע שאמור היה להיות הסוף הכי מתוק בעולם, אבל הפך לטרגדיה איומה.

"ברגעים האחרונים אני מניח שהוא אמר לעצמו 'הצלחתי'. הוא בטח רק רצה להגיע לחייל שיחבק אותו ולהתפרק על כל ה-70 יום האלו של מה שהוא עבר", הוא אומר. "אין עוד משהו שהוא יכול היה לעשות ולא עשה. אחרי 70 יום, בתנאים האלה, הוא היה כזה חד, על זה, תמיד. במצב שלו אני לא יודע אם הייתי יכול להיות כזה הרואי".

יונתן שמריז (צילום: עובדה)
יונתן שמריז|צילום: עובדה

הם היו ארבעה: אחות אחת, רוני, ועוד שלושה אחים – יונתן, עידו ואלון – שעשו הכל ביחד, כל החיים. "היינו מבלים כמות שעות לא סבירה ביחד", אומר יונתן. הם גדלו יחד בקיבוץ, הקימו ביחד עסק, ושפה והומור משלהם. ובעיקר היה להם חיבור עמוק, של אחים. "הוא הנפש החיה, הרווק, היה שואל אותנו 'איפה אתם? בואו נצא קצת לבלות'". מספר עידו.

בשבת ההיא כל המשפחה היתה בקיבוץ, כולם בממ"דים, חוץ מעידו, שיצא להילחם במחבלים, עם כיתת הכוננות של כפר עזה, שרובה נמחק תוך דקות. "ההרגשה הכי קשה שהייתה לי זה לסגת", נזכר עידו. "חבר שגדל איתך מגיל אפס פצוע 20 מטר ממך ואתה לא יכול להגיע אליו. זה משהו שילך איתי לכל החיים".

עידו שמריז (צילום: עובדה)
עידו שמריז|צילום: עובדה

"כשהגעתי הביתה אני רואה שזוג השכנים שלי כבר הגיעו אליהם וכנראה הם לא בין החיים, ואני התעסקתי בשלב הראשון בזוג תאומים שלהם בני 10 חודשים, איך אני מביא כוחות כמה שיותר מהר אליהם הביתה". במשך כל הזמן הזה יונתן עם אשתו והילדה הקטנה שלהם בממ"ד. ואלון בחדרו, בשיכון הצעירים בקיבוץ, שאיש כמעט לא ייצא ממנו חי.

"הוא כתב לי שהוא בממ"ד, שהוא יושב בשקט, ושאני אודיע לכולם ואז שלחתי לו 'אתה חזק אני אוהב אותך'", אומר עידו. "אחרי 2 דקות שלחתי לו, 'הם הלכו? מה קורה?' ואני רואה שהוא לא מגיב. ואני לא יכול להישבר עכשיו. אני לא יכול להתרסק, כי אז האווירה תשתנה לגמרי ואני אמרתי שהילדה שלי עוברת את זה. אתה מחזיק את עצמך. כשחילצו אותנו הייתי עם הילדה על הידיים והתפרקתי ברמה של 4 חיילים מחזיקים אותי, היה שם חייל שאני לא אשכח את הפרצוף שלו. הוא ממש ניסה להרגיע אותי, בחור צעיר בן 21. ואז יום אחר כך ראיתי את הפרצוף שלו בעיתון. הוא נהרג". השכן מהחדר הסמוך שיירצח באותו בוקר יספיק לסמס למשפחתו שחוטפים את אלון.

עידו מסביר את החששות שעלו אצלו לאלון בזמן שהיה בשבי: "אני חושב שמשקפיים זה היה משהו מאוד קריטי אצל אלון. זה על סף העיוורון בלי המשקפיים שלו".

אלון לולו שמריז
אלון שמריז

רוב המידע שקיבלו על מה שקרה לאלון בשבי הגיע מפיו של אחד החטופים התאילנדים שהשתחרר בינתיים וסיפר שהיה עם אלון ויותם וסאמר כל הזמן. יונתן אומר כי החטוף הסביר על התנאים בו היו מצויים בשבי: "במנהרה הראשונה היו ימים ראשונים קשים, ואז היה יותר "נחמד", לא יודע איך לקרוא לזה. ואז אחרי 41 יום הם עברו למנהרה שהיא יותר עמוקה, הם שמעו את הפיצוצים יותר עמומים, היה יותר קשה לנשום. ואז הם אמרו שהיומיים הראשונים הכו באח שלי עם כבל חשמל. רק בו וביותם". הוא מוסיף, "אתה מבין שזה רע ממש. שורף לך בנשמה. הרגשתי שאני חייב להעיף אותו משם".

מאז אותה הצהרה דרמטית של דובר צה"ל – נערמים בזה אחר זה עוד פרטים מדהימים שממחישים את גודל המחדל. עכשיו מתברר שהשלושה הצליחו לברוח, כנראה אחרי ששוביהם נהרגו -  חמישה ימים לפני הסוף הטראגי. הם כבר לבד בשטח, שומעים את קולות הקרב שמנהלים לוחמי סיירת גולני סמוך אליהם. כלב של יחידת עוקץ שליווה את הכוח נכנס לתוך המבנה שבו התחבאו השלושה.

אלון כנראה הבין שהכלב הזה מצוייד במצלמת גו-פרו, הוא ויותם צועקים לעברו "חטופים, הצילו", מקווים נואשות שמישהו יראה את מה שהכלב צילם. "אלון שירת ביהלם אז הוא מכיר. אני מניח שהוא פיקד על האירוע". אומר יונתן. אולם כלב העוקץ נהרג ואת תוכן המצלמה שלו יפרקו בצה"ל באיחור נוראי. בזמן אמת שלושת החטופים מצליחים לדלג מרחק של קילומטר למבנה אחר ומאלתרים מהמעט שהיה להם עוד דרך אחת לצעוק שהם שם. "זה אלון, אני מזהה את הכתב" אומר עידו על הכתובת. "זה סיפור גבורה הרואי של שלושתם".

בינתיים, בראש עבר הסרט של השעות האחרונות, היממה האחרונה בחיים שלו. עידו מספר על מה שהוא חושב שהתרחש במהלך השעות האלה: "אני מדמיין אותו בלילה, מחכה לעיתוי הנכון לשמוע את הכוחות מגיעים. שהוא מתדרך אותם מתי זה יהיה הטיימינג הנכון באמת לצאת. מחכה לאור יום, לראות טובה. אור, שמש. נצא בלי חולצות לא נעורר חשד. עם הידיים למעלה, נמצא איזה בד לבן. ונקווה שיבינו את הרמז העבה מאוד הזה".

האחים שמריז (צילום: עובדה)
שלושת האחים שמריז, יחד|צילום: עובדה

סמוך לשעה עשר בבוקר ביום שישי האחרון, יותם, סאמר ואלון, יוצאים ממקום מחבואם בסג'עיה. הם צועדים קדימה. לא יודעים שבקומה העליונה של הבניין שמולם, מרחק כמה עשרות מטרים מהם, ממוקם לוחם בתצפית: קלע מגדוד 17, שמזהה אותם כאיום, ופותח באש.

סאמר נהרג לצידו של אלון. יותם מצליח להימלט, פצוע, ונכנס למבנה סמוך. הוא עוד מספיק לצעוק "הצילו" לעבר הכוחות, המג"ד מורה לכולם לחדול את הירי. אבל כשיותם מתחיל לזוז, החיילים יורים בו והוא מת במקום.

"ביום שישי בערב, לא זוכר את השעה, אמא שלי נכנסה מודאגת יותר מבדרך כלל. הקצינות אמרו שיש מידע מודיעיני חדש ושהן בדרך", אומר עידו. כשנשאל מה עשה ברגעים בהם קיבל את המידע הזה, הוא משתף: "שוכב על הרצפה ומיילל. פשוט שוכב על הרצפה ובוכה עד עמקי נשמתי. לא ידעתי שאפשר לחוות צער כזה".

"אני לא רואה סרט שלא מתדרכים אותם על דברים כאלה", אומר יונתן. "שלא יכול להיות שיהיו חטופים במרחב הזה. יש 130 חטופים שנמצאים בעזה פיזית, יש תסריט אפילו של אחוז אחד שהם או ישתחררו או ינטשו אותם. נגיד אם אני חטוף עכשיו, מה אני אמור לעשות יותר ממה שאח שלי עשה? זה מרסק. בסוף ילד בן 18 וחצי ירה באח שלי". הוא ממשיך, "ומצד שני כשאני מנסה להכניס את עצמי לנעליים של החייל שירה, אם אני צריך לירות ולא יורה אני מסכן את החיים שלי ושל החברים שלי".

הכיתוב שהשאירו החטופים בסמוך לזירת ההיתקלות הקטלני
"הצילו 3 חטופים"

כשעידו נשאל אם זה לא ברור בעיניו שלא יורים בבן אדם עם דגל לבן, בלי חולצה, במיוחד כשהרמטכ"ל אומר בדיוק את זה, שאנחנו לא יורים במי שמרים דגל לבן, הוא משיב: "אז חבל שהוא לא אמר בדיוק את זה מראש", אומר עידו. "כי אני מרגיש שכל פעם מתגלחים על הדם שלנו. השאלה אם אנחנו יורים גם במחבלים שיוצאים בלי חולצות עם דגל לבן. האם אנחנו צבא שעושה דברים כאלה? כי אני לא רוצה להיות חלק מצבא כזה. ב-7 באוקטובר באותו יום ארור אני ביצעתי נוהל מעצר חשוד מול המחבלים הראשונים שראיתי. לא יריתי ישר, צעקתי 'ווקאף ווקאף' כמו שלמדתי'".

"בסוף, זה חייל בן 18, לא יודע כמה זמן הוא נלחם, אני יודע שהמפקדים שלו היו צריכים להראות לו את התמונות של החטופים כל יום", אומר יונתן. "ציפיתי שיכירו את התמונה של אלון ויגידו 'הנה זה מי שחיפשנו', 'הנה אתה, אני לילות וימים רק מסתכל על התמונה שלך ומחכה לראות אותך'. שהמג"ד יגיד 'זה הבן שלי'".

_OBJ

התחקיר הצה"לי מצביע על שורה של ליקויים בפעולות כוחות צה"ל בשכונת סג'אעייה ובתיאום ביניהם. הקצר בתקשורת, כך נודע לנו, מופיע שחור על גבי לבן בתחקיר; וכך כתוב שם: "קיום התמונות והטיפול המודעיני בהן בוצע בדרג עבודה ולא שוקף לדרגי פיקוד". במילים אחרות: בחמ"לים מסויימים ידעו על התמונה המצמררת הזאת. הלוחמים בשטח לא עודכנו.

"הייתי רוצה לפגוש מישהו מהלוחמים האלה. בשבילם החוויה היא לא פחות קשה", מסביר עידו. "אני רוצה לעזור להם, הם בסוף ילדים".

"יש לי משימה עכשיו", אומר יונתן. "להעיף את כולם ולעשות פה משהו חדש. אין עצמי כבר. יש לי משפחה מרוסקת, יש כל כך הרבה דברים שרצינו לעשות ביחד וכבר לא נעשה. ויש לי אח גיבור שעכשיו הוא נח לו. וצריך לדאוג שזה לא היה לחינם, לא המוות שלו ולא ה-7 באוקטובר".

_OBJ

תגובת דובר צה"ל: האירוע בו נהרגו יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה זכרם לברכה, הוא קשה וכואב. צה״ל מלווה את המשפחות ומשתתף בצערן. בעקבות האירוע בוצע תחקיר ראשוני מידי, שממצאיו הועברו לכוחות בשטח. התחקיר המלא יסוכם בימים הקרובים, וממצאיו יוצגו למשפחות ולאחר מכן לציבור.