זאת הפעם הראשונה מאז תחילת הלחימה שקצין קרבי בכיר מתיישב מול המצלמה, גם כדי לענות על השאלות הקשות. תא"ל ברק חירם, שפיקד על הקרב בבארי, הוא אחד המפקדים הבולטים בדור האינתיפאדות ולבנון השנייה, שם איבד עין כשסירב להתפנות עד שיסתיים הקרב. מאז הספיק לפקד על חטיבת גולני ועל אוגדה 99, ובעוד כמה חודשים הוא אמור להיכנס לתפקיד מפקד אוגדת עזה.
"ככל שאני מנסה לשחזר יותר את השבועיים וחצי האחרונים, אני מבין עד כמה זה קיטועים שאני עוד אצטרך לצרף אותם בראש לתמונה שלמה בהמשך", מספר חירם בריאיון ל"עובדה". "החוויות אולי עוד לא מאורגנות לחלוטין. ובטח לא החוויה הרגשית. באופן כללי אני חושב שאנחנו מתחלקים כרגע לשניים, למופתעים ולמאוכזבים - או גם וגם".
כשנשאל אם הוא נמנה בין המופתעים למאוכזבים, ענה כי הוא מרגיש יותר מאוכזב מאשר מופתע. "אני מופתע לא מהרצחנות הערבית של חמאס, ואני גם לא מופתע ממחיר הדחיינות של הרבה מאוד דברים, בעיות שלא טיפלנו בהן לאורך שנים. אני מאוכזב שלא הצלחנו לרקוע מספיק ברגליים ולשנות דברים. לא סיפקנו לאזרחים שלנו את ההגנה. העם שלנו ראוי ליותר", הוא מספר.
"האימהות שלנו צריכות לישון בבית בהרגשה שהן בטוחות, הילדים שלנו צריכים לישון בבית בהרגשה שהם בטוחים", ממשיך תא"ל חירם. "הם לא צריכים להרגיש שהמשחית או הקלגסים עוד רגע פורצים להם לבית. אלה היו המפגשים הכי קשים במהלך הלחימה. כל פעם שהסתכלתי על אזרחים, הרגשתי שהם שואלים אותי, או אני שואל בשמם, 'איפה הייתם'?".
הם הרגישו שהמערכת שאתה חלק ממנה הפקירה אותם. מה תגיד להם?
"אני לא מקבל את האמירה שהפקרנו", הוא אומר. "הפקרה ונטישה זו בחירה מודעת. אנחנו הופתענו, חטפנו, אבל מהרגע הראשון, כל לוחם, כל חיילת וחייל בצה"ל עשו הכול כדי להגיע ולהציל את האזרחים שנקלעו לסיטואציה הזאת. למבחן התוצאה אני קורא כישלון, אבל בשום פנים זו לא הפקרה".
חירם אמור היה להיכנס לתפקיד מפקד אוגדת עזה בעתיד הלא רחוק. "אני בקשר מצוין עם מפקד האוגדה הנוכחי", הוא מתאר, "ובדיוק שבוע לפני זה ניסינו לתאם שאני אגיע ואראה את כל הבלגן על הגדר. ביום שבת התקשרו אליי בשש וחצי בבוקר ואמרו לי: 'תקשיב, היו נפילות'. החלטתי שאני נוסע ורק תוך כדי נסיעה, אחרי שאספתי את הנהג, אני מתחיל להבין את גודל האירוע".
עוד הוא מספר כי הרבה מאוד חיילים שלו מהעבר כתבו לו. "'היית מ"פ שלי', 'היית מג"ד שלי', 'תבוא תציל אותי, אני כלוא פה'. המון המון המון גולנצ'יקים. הם אמרו, 'אני אזרח, אין לי נשק בבית', וגם 'סליחה שאני מפריע לך, אבל אתה חייב לשלוח מישהו להציל אותנו'. אלה תושבי העוטף שהם כבר אזרחים, חבר'ה שהייתי מפקד שלהם ומתחננים לעזרה. הודעות מאוד קשות. בינתיים הגיע רכב גששים של הגזרה, מחורר כולו בכדורים".
"הגששים מתקשים מאוד להסביר לי מה קרה ומה הם ראו", הוא משחזר. "פרשתי מפה על מכסה המנוע והודעתי לפיקוד דרום שאני לוקח אחריות על הגזרה שבין סעד לרעים". בשלב מסויים הוא הגיע לבארי, הקיבוץ ממנו הצליח לצאת רק בחלוף שלושה ימים.
אילו היינו צופים בסרט הדמיוני הזה שיש לך בראש, מה התמונה הראשונה שהיית מראה מבארי?
"התמונה הראשונה שראינו זה טנדר של הרבש"ץ עם כל הצ'קלקות עוד עובדות, דלתות פתוחות, מנוע עובד והרבש"צ עצמו ירוי, שוכב על ההגה. אנחנו רואים שתי ניידות משטרה שרופות עם כל ששת השוטרים מאוד קרובים לרכבים עצמם, זאת אומרת, שגם לא הספיקו לפרוק ולהילחם. והרכבים האלה שרופים. כל השישה ירויים".
זה כנראה הרגע שבו חירם מבין מה קרה לכוחות הראשונים, שוטרים כחולים ולוחמי גדוד 13 של גולני, שניסו להדוף את גלי המחבלים ששוטפים את הגזרה. "בכניסה לבארי למדתי מאיזה סמל של גדוד 13 שהוא נתקל במחבלים ואיפה הם נמצאים", הוא משחזר. "אנחנו לא היינו ערוכים לסד"כים (סדר כוחות) כאלה שישטפו את קו הגבול". עוד הוא מספר כי רוב החיילים מגדוד 13 שעמדו מול הגל הראשון, נהרגו או נעדרים. "כל מי שקפץ לאירוע פשוט נשטף מתחת לסד"כ האדיר הזה של האויב שתקף את המרחב".
"רכבים הפוכים, ירויים, רכבים שברור לך שפגעו בהם עם אר-פי-ג'י או נ"ט כזה או אחר"', תיאר רס"ן ד"ר איתמר גליק, קצין הרפואה של אוגדה 99, את מה שראה באותו בוקר. "אתה פשוט עוצר רכב, רכב. בודק אם יש פצועים. אבל אין את מי להציל. אתה קובע מוות ליותר מ-20 אנשים". אליחי בן נון, קצין האג"ם האוגדתי, סיפר שהוא זוכר הכול. "ואני רוצה לזכור. כל איש צבא שדרך בבארי משבת בבוקר ועד שסיימנו לחימה שם צריך שיזכור את בארי".
השעה כבר אחרי 12 בצהריים, למעלה מחמש שעות המחבלים מחוללים טבח בקיבוץ, ומולם כוח דל שמנסה לאלתר. "יש מחבלים פשוט בכל מקום", אמר חירם. "בשלב מסוים גם מגיע ניסים חזן, שהיה מח"ט אצלי באוגדה. הוא מגיע כמפקד טנק על טנק בודד שהוא הצליח להשמיש אחרי שנפגע, והוא כוח השריון הראשון שעובד איתנו בתוך היישוב. נתתי לו אישור לירות פגזים לתוך מבנים, פשוט כדי לעצור את המחבלים. אילתרנו עזרים כדי לתאם בין הכוחות".
"למשל, מצאנו מפה אחת שהיישוב הוציא לכבוד יובל לקיבוץ עם מספרי הבתים, אז צילמנו את זה דרך המסך. בלי שלא הייתה קליטה, כולם נפגשו ועשו צילום מסך על הצילום מסך, טלפון מטלפון. עבדנו עם מה שיש".
הבנת משהו במהלך הקרב בבארי על רמת החיילות של המחבלים האלה?
"באופן אישי, המחבלים שאנחנו היינו במרחב שלהם לא היו באיזו רמת חיילות גבוהה", סיפר חירם. "הם פשוט היו המון. הם התבצרו והתחבאו מאחורי אזרחים. אני גם חושב שיש בהכרח איזשהו מתאם הפוך בין רמת החיילות והמקצועיות לבין היכולת לעשות כאלה מעשים של רצח". עוד הוא מודה כי לא דמיין בעצמו שהארגון הזה מסוגל להוציא פשיטה בהיקפים כל כך רחבים מבלי איזושהי התרעה מקדימה. דמיינתי מאה מחבלים, ככה בהפתעה, בשבת בבוקר", הוא מודה. "שני יישובים או שלושה".
אלוף פיקוד דרום פינקלמן הצטרף ביום ראשון. "אמרתי לו שלהערכתי תוך שעתיים אנחנו מסיימים, אבל בפעם הרביעית שהוא שאל אותי מתי, אמרתי 'לא שיקרתי לך גם לפני ארבע פעמים, כשחשבתי שעוד שעתיים אנחנו מסיימים. אנחנו פשוט כל פעם מוצאים עוד כיס עם עשרה מחבלים ועוד כיס עם עשרה מחבלים".
חירם מוצא את עצמו גם מפקד על האירוע שכונה "אירוע בני הערובה בבארי", אלא שבפועל – לא היו באירוע בני ערובה כלל. "בשלב הזה יש גם כוח של ימ"מ שהכנסנו פנימה לישוב", הוא מתאר. "ותוך כדי שהוא מטהר את השכונה שהוא קיבל, אחת האזרחיות מצליחה לברוח מהמבנים. ונוצרת איזו שהיא דינמיקה או תחושה שהמחבלים שמתבצרים שם בתוך הבלוק מוכנים אולי לדבר או משהו כזה, לנהל משא ומתן לכאורה, ואפילו מגיע צוות מו"מ מטכ"לי שמנסה ליצור איתם קשר ולכרוז".
"הם עונים לנו בטיל אר פי ג'י", הוא ממשיך. "בשלב הזה אני מאשר למפקד כוח הימ"מ שהיה שם לפרוץ פנימה ולנסות להציל את האזרחים שכלואים בתוך אותם מבנים. אני חושב שבבלוק הזה היו כעשרים אזרחים, ואני חושב שכוח הימ"מ הצליח להציל איזה ארבעה מהם, כל היתר נרצחו בדם קר. בספירת הגופות הגענו לעשרים ושישה מחבלים, רק במתחם הזה. ושם מצאנו שמונה ילדים כפותים ביחד וירויים, זוג, בעל ואישה, כפותים ביחד וירויים".
אם נשאיר רגע בצד את העיוורון המודיעיני, למה לוקח כל כך הרבה זמן לצבא הגדול להגיע? לא לברק חירם, שלוקח את האוטו ומגיע עם חפ"ק מאולתר, לא לימ"מ שמגיעים על אזרחי מהבית, אלא לסד"כ שאתם יודעים להזרים עכשיו, למה לוקח שלוש, ארבע, שמונה שעות להגיע?
"קודם כל, הרבה מאוד מהכוחות שמנית זה לא כוחות שבאו בהתנדבות, זה חלק ממדרגות הכוננות שהצבא הגדול מחזיק, בדיוק בשביל אירועים שהם לא צפויים. היו המון מחבלים שעוד יכלו להתפשט הלאה, ופשוט את מחיר הלחימה - כשאנחנו נלחמים בקו של נתיבות, שדרות ואופקים, ודוחקים את המחבלים לעבר הגבול - שילמו הישובים צמודי הגבול שהם האחרונים להגיע אליהם".
"אני אחרי תחקירים ראשוניים גם עם מג"ד 13 וגם עם מג"ד 51, שאני גם מכיר באופן אישי, אני מבין שכל הפעולות והכוננות והמשמעת, היו ברמה מאוד גבוהה. אבל הם היו פשוט פחות מדי למול הסד"כ שתקף אותם. יש לנו לוחמים שנהרגו עם מחסניות ריקות, הם ירו את כל התחמושת, הרגו עד הכדור האחרון, ומתו".
איפה טעינו?
"אני חושב שהיה פה כשל גם ברמות הטקטיות, גם של מדיניות, ואחרי שאמרתי את זה, אני חושב שהיה פה גם כשל של קונספציה ואשליה של עם, שרצה קצת להשלות את עצמו. נורא רצינו כולנו להאמין שחמאס חלש ומורתע ושהם לא רוצים מלחמה. כולנו רצינו שלא תהיה מלחמה ולהרגיש שאנחנו אומת הייטק שלא צריכה להתעסק במלחמות של פעם. אנחנו צריכים להפריד יותר טוב בין האשליות של העם לבין דרישת המוכנות מהצבא.
"אני חושב שמה שלמדנו פעם שנייה זה שקונספציות ואשליות חזקות יותר מכל לקח ומכל שיעור היסטוריה שאתה רוצה ללמוד. זה לא נקלט כי אנחנו התעקשנו לעצב את האויב בצורה אחרת ממה שהוא באמת. אני לא בטוח שהמסר מהאסון שפקד אותנו צריך להיות שהכל לא עובד, וצריך להחליף את העם, את הצבא, את המדינה, ולכן אני חושב שאין כמו 8200 ואין כמו מכשול ואין כמו צה"ל. אני גם רוצה להגיד בצניעות הנדרשת שאני לא בטוח שהרבה מאוד צבאות או ארגונים היו מצליחים בעשרים וארבע שעות לשנות את המשוואה כמו שצה"ל הצליח להתאושש מהאירועים של שבת בבוקר".
"כל עוד נסתכל נכוחה על הבעיות ועל האויבים שלנו, אנחנו לא נופתע. ברגע שנתחיל לספר לעצמנו סיפורים כי לנו יהיה יותר קל לחיות עם הסיפור שהאויבים שלנו לא באמת מבקשים להשמיד אותנו, שבתנאים מסוימים ובאפשרויות מסוימות, וברווחה מסוימת, ואם אנחנו נתקן פה את הגבול ושם, אני יכול להבטיח לך שאם נשלה את עצמנו שוב, אנחנו שוב נופתע".
אתה מתבאס מזה שעוד לא נכנסים לעזה?
"אני מאמין במפקדים שהם יודעים מה הם עושים, ואני מאוד חושש שאם אנחנו נחזור לסורנו וננסה לקיים כל מיני משאים ומתנים עם הצד השני, אנחנו עלולים ליפול למלכודת שתכבול את ידנו ולא תאפשר לנו לעשות את הנדרש וזה להיכנס, ולתמרן, ולהרוג אותם. אני לא מכיר יכולת שלנו להשמיד את חמאס, על תשתיותיו ומוסדותיו, מבלי להיכנס ולכבוש את השטח. צה"ל מסוגל להשמיד את חמאס, אבל אני חושב שזה גם לא שאלה בכלל של צה"ל. העם הזה ראוי שיתנו את הפקודה וייתנו לו להגן על הבית שלו".