השבוע ימלאו בדיוק שלושה שבועות לחזרתה מהשבי ויפה אדר זוכרת הכל – וגם רוצה לספר. במעונה הזמני במלון קטן בהרי ירושלים, היא פוגשת את אילנה דיין לשיחה פתוחה, ומתארת בפניה את יומן השבי שלה: מה עברה שם, במשך כמעט חמישים ימים, בלב עזה. "אני חושבת שזה יהיה חלק מהריפוי שלי", היא מסבירה.

יפה אדר הפכה לסמל במלחמה הזו: תמונתה נלקחת על הקלנועית שלה לתוך הרצועה, מוקפת במחבלים, כשהיא זקופת קומה, היא בלתי נשכחת. היא נולדה בפתח תקווה לפני 85 שנה, והלכה עם בני הגרעין שלה לקיבוץ ארז, ולפני 56 התיישבה בניר עוז. היא עבדה בבית התינוקות ובמרפאת השיניים, נצמדה לאדמת הקיבוץ הקשה- ורק כששומעים אותה מבינים איך דווקא על האדמה הזו נבראו הכוחות שהחזיקו אותה בשבי חמאס כמעט 50 ימים.

יפה אדר בריאיון (צילום: עובדה)
יפה אדר בריאיון ראשון: "לא נתתי להם לשבור אותי"|צילום: עובדה

הצלחת לישון בלילה הראשון אחרי שחזרת לארץ?

"אני עד היום לא מצליחה לישון. כנראה שאני פוחדת להירדם. אני לוקחת כדורי שינה ולא מצליחה.  זאת לא בעיה של הדורים, זאת בעיה שלי".

ואם היית יכולה למחוק את החמישים יום האלה מהזיכרון היית מוחקת?

"האמת שלא. אני חושבת שזה ביגר אותי. אבל אני חושבת שלמדתי משהו על עצמי, שלא ידעתי".

כוח הישדרות? הרי את זה ידעת.

"אני לא ידעתי שאני אעבור 49 יום, ואני אחזור כמו שאני".

זה קורה כשהיא כבר מוחזקת בתוך בית בלב רצועת עזה: על מסך הטלוויזיה מופיעה נכדתה אוריאן, וארבל – הנין שלה. "הראו לי קטע שאורייאן מתראיינת ואומרת שארבל בכה, והוא רוצה את סבתא יפה", היא נזכרת. "הם (המחבלים) שמחו שיש להם מישהי שהייתה בטלוויזיה. סלבריטי. אבל נתנו לי קצת לראות ולא יותר. לא היה לי לא רדיו, לא טלוויזיה לא כלום. כדי להעביר את הלילות, עשיתי לעצמי חיים שכאלה. עברתי בראש על החיים שלי".

"עשיתי גם מצעד הפזמונים", היא מתארת. "אני נורא אוהבת את בוצ'לי. כל בוקר זימזמתי את בוצ'לי, ואמרתי אלוהים, אולי זה יהיה לי יום טוב. אבל זה לא קרה. כשחטפו אותי, זה היה שבת בבוקר עם פיג'מה, לא ידעתי מה קורה עם המשפחה שלי. העדכון האחרון שקיבלתי היה שזוהר – הנכדה שלי שגרה בקיבוץ – מבקשת עזרה. ועם זה חייתי 50 ימים".

יפה אדר בריאיון (צילום: עובדה)
יפה מספרת על הרגע שבו הבינה שהיא משתחררת: "לפי החיוך הבנתי שמשהו קורה"|צילום: עובדה

תמיר, הנכד שלה בן ה38, נחטף לעזה. "אנחנו לא יודעים כלום עליו. מי שהיה לידו בניר עוז, איננו כבר. אנחנו לא יודעים באיזה מצב תמיר. ואנחנו כל כך מבקשים ורוצים את תמיר בבית. כבר אתמול, לא רק מחר. אלא כבר אתמול, בבית. אני ממש דואגת לו".

את זוכרת את השלב שהם נכנסים לממ"ד?

"כן. הם נכנסו והחזיקו אותי שלא אברח, ורצו כסף. לקחתי אותם לחדר שינה, היה לי שם תיק ואמרתי קחו. ואז לקחו אותי בכוח. החזיקו אותי בידיים, הושיבו אותי ונסענו".

את זוכרת מה עובר לך בראש?

"הייתי מנותקת. אולי אמרתי להם עזבו אותי אבל לא היה לי באמת מה להגיד להם. הם היו המונים. את לא מאמינה כמה המונים הם היו. אני מתפללת לשמוע איזה הליקופטר צבאי, מסוק, שירה משהו. התמונה הזו שהביטחו לנו 'גדר לא עבירה'. איזה גדר? הכל היה שטוח".

מה שלא ידעת אז הוא שמדינה שלמה צפתה בסרטון אחד, שרואים בו קיבוצניקית לא צעירה, עם מבט ממזרי עשוי מפלדה. ומזהים שבתוך סיטואציה של חוסר אונים – את מחזיקה את עצמך.

"בזכות הילדים שלי. שהם ידעו, יראו, שאני שם בשבילם. אני לא אשבר. תהיו גאים בי, אני לא נשברתי. אמרתי לעצמי אני לא אתן להם לשבור אותי. את התענוג של לראות אותי פוחדת אני לא אתן להם. לא בכיתי, לא הזלתי דמעה". 

"בתוך עזה הגעתי לבית שהיה בית יחסית עזוב, אף אחד לא גר שם. הייתי בחדר לבד. זה או לשכב, או לשבת. ללכת להסתובב אין". 

נכדה של יפה אדר שעדיין בשבי   (צילום: עובדה)
תמיר, נכדה של יפה אדר: "היה צריך להחזיר אותו אתמול"|צילום: עובדה

את מצליחה בכלל לעצום עין?

"לא. יומיים לא הצלחתי לעצום עין. בלילה השלישי כבר לא יכולתי, נרדמתי, מותשת לגמרי".

בשלב הזה את לא רואה אף אחד?

"חוץ מהשומרים ששמרו עליי. עשרים וארבע שבע".

ואת מנסה לברר איתם מה הולך לקרות איתך?

"הם לא ענו לי. גם השמות שלהם, כולם קראו להם מחמוד, זה לא השם האמיתי שלהם. גם בעלת הבית, פעם בשלושה ימים היא באה לעזור לי להתרחץ, היא אמרה 'אסור לי להגיד לך את השם'."

ניסית לשאול אותה?

"בטח. ניסיתי לדבר איתה"

יפה מספרת שהייתה קרובה לעמדת ירי. "כשירו, המיטה רעדה. ממש רעדה".

וכשהיו הפצצות שלנו, ידעת שזה הפצצות שלנו?

"לא".

וכשהיו הפצצות מה עשו השובים שלך?

"שמעתי שהם פותחים את הדלת הראשית, והיה שקט."

ואמרת לעצמך, 'אולי הם בורחים'?

"לא יודעת. באיזה שלב הם חזרו, ואז הייתי רגועה. כשהם לא היו, פחדתי להיות לבד".

איך מעבירים את היום?

"המון המון מחשבות. אני כתבתי בימים הראשונים מכתב מחאה אני קוראת לזה לביבי. הוצאתי את כל מה שיש לי. שני עמודים, צפופים צפופים. אבל קרעתי אותו. קרעתי אותו להרבה הרבה פתקים. לא רציתי שייפול לידייים שלהם."

יפה אדר בריאיון לעובדה (צילום: עובדה)
יפה אדר בריאיון לעובדה: "החלטתי שאני צריכה חייים חדשים"|צילום: עובדה

שהם לא יידעו כמה את כועסת על ראש הממשלה שלך?

"שלא יידעו. אני אמרתי 'אני לא מתעסקת בפוליטיקה', נמנעתי מלדבר פוליטיקה. שאלו אותי, אמרתי להם 'אני חקלאית אני לא מדברת, אני לא פוליטיקאית'".

מה הם ניסו לברר?

"ביבי, וכל מה שהולך בארץ. מה דעתי. לא רציתי, אמרתי 'אני לא נכנסת לזה'".

ואת לא רצית להטיח בהם משהו?

"לא. את יודעת, זה די מפחיד. מי רצה להיתקל בהם? את לא יודעת איך התגובה שלהם תהיה".

אחרי שבועיים שהיא מעבירה לבד לגמרי, בחדר השומם, היא מועברת בלי הסבר, ובלי הודעה מוקדמת, למקום מסתור אחר, במתחם בית חולים ברצועה. "מכניסים אותי לחדרון ואז אני רואה אנשים מוכרים, אבל כל אחד עם שמלה, לא לבושים כמו שאנחנו רגילים".

מתחת לבגדים שניתנו להם על ידי אנשי החמאס היא תגלה מעוז קטן של ניר עוז בלב עזה. "את כולם הכרתי, ההרגשה כבר הייתה אחרת לגמרי, את לא לבד. רותי מונדר היא שכנה שלי, בית ליד בית, למעלה מעשרים שנה".

רותי מונדר נמצאת שם יחד עם נכדה אוהד ובתה קרן.  היו שם גם שני גורן וגם דורון כץ ושתי בנותיה הקטנות, כולם בחדר אחד צפוף. עכשיו יתברר שהאזור הזה בבית החולים הופקע בעצם לצורך החזקת השבויים. יפה יודעת שמשפחת קוניו, עם שתי התאומות בנות השלוש, היו שם, וגם חברים אחרים מניר עוז. "הם היו בחדר. אפילו לשירותים, אם היינו צריכים ללכת, הם לא נתנו לנו. זאת אומרת, אם הם היו בשירותים, אנחנו היינו צריכים לחכות בדלת סגורה, כדי שלא יהיה בינינו איזה שיח או מבט".

נפשה נקשרה בנפשו של איתן יהלומי, שחבר אליהם אחרי שהיה 16 ימים בבידוד מוחלט בשבי. "איזה ילד נהדר, מופלא. יש לי בעיות עם הכליות, לא יצאתי הרבה לשירותים. ילד בן 12 שואל אותי 'יפה, למה את לא הולכת עם כולם'? לא נתקלתי בהרבה ילדים עם טוב לב כזה".

היו שיחות במהלך היום?

"המון שיחות. לי יש בעיה, שאני קצת לא שומעת טוב. עכשיו אני עם מכשיר שמיעה, אבל לא היה לי שם, אז פחות השתתפתי בשיחות מפני שאת לא שומעת. בקקופוניה כזאת אי אפשר לשמוע הכול. אבל כן, היו המון שיחות, מהבוקר עד מאוחר בלילה".

 

יפה אדר  (צילום: צילום מתוך הרשתות החברתיות לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)
יפה אדר. תמונתה על הקלנועית הפכה לסמל המלחמה|צילום: צילום מתוך הרשתות החברתיות לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

מה מקבלים לאכול?

"פיתה. דקות דקות כזאת, עם חבילת גבינה. מקבלים פעם ביום, תחלקי את זה בוקר וערב. צהרים יש מגשיות עם אורז וחתיכת בשר שגם אנחנו צריכים לחלק. היו לנו שני ילדים צעירים, ברוך השם, את פחות אוכלת כדי שהילד יאכל, יהיה שבע. הייתה תקופה, בעיקר כשהפציצו את בית חולים שיפא, שכמעט לא היה אוכל. הילדות הקטנות של דורון  בוכות, 'אמא אני רוצה לאכול, אני רעבה'. היו ימים שלא היה לנו מה לאכול. אבל העיקר שחזרנו.

שאלתם את עצמכם מה קורה בארץ, עד כמה נלחמים עליכם?

"תיארתי לעצמי שארז, הבן שלי, נלחם. ארז גם היה לפני זה, היו הרבה מלחמות פוליטיות שארז ואני היינו מקושרים יחד"

היית פעילה במחאה?

"יותר דרך הפייסבוק. ידעתי שארז יעשה הכול אבל באמת הם נמרים, אין מלה אחרת". 

טיפול רפואי כלשהו קיבלת?

"היו לי המון כדורים שלקחתי לפני, שלא קיבלתי. באופן רגיל לא קיבלתי שום טיפול. אבל היה שם רופא, שאם היינו צריכים, היו קוראים לו. הוא נתן לי איזשהם כדורים, אבל לא לקחתי אותם. מה שאני לא מכירה אני לא לוקחת"

וכשהיית שם, חשבת על זה - שיכול להיות שלא יהיה מחר?

"היו מחשבות, אבל לא ידעתי. כל יום ספרנו את הימים. אני ידעתי שב-49 יום ישחררו אותנו? ספרנו את הימים. ידענו תאריך ויום. עשינו טוטו מתי ישחררו אותנו. כשאני אמרתי חנוכה, כעסו עליי. מה, כל כך רחוק? לא הייתי כל כך רחוקה סך הכול". 

 והנה, חנוכה, וחלק גדול עוד לא חזרו. כולל תמיר שלך.

"כולל תמיר".

מה חשוב לך שיבינו על מה שעובר על מי שנמצא שם, שאנשים שלא היו שם לא יכולים להבין, כולל מקבלי ההחלטות?

להיות חטוף זה אומר שאתה נמצא בתופת. שאתה לא יודע מה יילד יום. היום הם נחמדים, מחר הם מתהפכים. אתה לא אתה, אתה מין משהו שהולך על שתיים, אבל אתה לא אתה.

 

 "לפי החיוך הבנתי שמשהו קורה"

כשבארץ מתרבים הדיווחים על האפשרות לעסקה, השמועות מגיעות גם אל חטופי ניר עוז ברצועה, בהדרגה. "אחד השומרים עבד בזמנו בישראל, והוא ידע עברית עילגת", היא נזכרת, "והוא בא לספר לנו שיכול להיות שמשחררים. לפי החיוך שלו הבנתי שמשהו קורה. אבל מי ראשון, מי שני? את מי ישחררו? יש חולים גם".

ביום שישי של ה- 24 בנובמבר, יפה מבינה שאולי בשבילה זה תכף נגמר. "ב7 בבוקר העירו אותנו ואמרו תתלבשו ותהיו מוכנים", היא מתארת. "את יודעת כמה שעות חיכינו? אחר כך בא אחמד אחר, ונתן לנו שמלות אחרות וחיג'אב על הפנים סידר לנו".

מעכשיו הם מקבלים הנחיות ברורות – אף אחד לא לוקח שום דבר הביתה. "הילדים ציירו ורצו לקחת את זה – הם לא נתנו כלום לקחת. מה שהיה שישאר פה וזהו. יצאנו עם הבגדים שלם וזהו".

ואז את עולה לרכב שלהם ויש הנחיות?

"שתקו. לשבת בשקט ולשתוק. נסענו ברחובות עד שהגענו לרחבה והוא עצר. לא ידענו למה הוא מחכה. והבנות של דורון כץ ישבו בשקט ולא הוציאו הגה. עד שבאיזשהו שלב הצלב האדום היו קרובים והוא אמר לנו שאפשר להוריד את החיג'אבים. את מרגישה עם רגל אחת בבית. כבר הרגשת, הרחת, שאת באמת אולי אומרת להם שלום ולא להתראות".

שעתיים לפחות הם מחכים בתוך רכב החמאס עד שמגיע הג'יפ הלבן שאמור לקחת אותם החוצה מעזה. "הכי פחדתי מרגע החבירה עם הצלב האדום", היא מתארת. "כמויות שהסתערו על האוטו, דופקים על הדלתות וזורקים אבנים. לאורך הדרך המונים צובאים, ולכי תדעי מה הם יכולים לעשות. עד שהגענו לידיים ישראליות אמרנו ברוך הבורא, תודה לאל אנחנו בבית".

"מה שקרה לי זה שניתקתי את עצמי המהמצב. וזה מה שנתן לי את הכוחות להעביר את ה49 יום. והיה לי קצת קשה בחזרה לחזור לעצמי. רציתי לבכות, להזיל דמעה ולא הצלחתי בהתחלה".

והקשר הראשון עם המשפחה היה בטלפון?

"בא רס"ן מהצבא ועובדת סוציאלית, והיא אמרה לי 'עוד מעט תדברי עם ארז, ורד ומשה', שלושת הילדים שלי. וזה עבר לי. פתאום אמרתי: 'תגידי לי עם מי אמרת שאני מדברת?', כי לא ידעתי על משה ועל ורד".

זה פעם ראשונה שאת מבינה שהם בסדר.

"כן, ואז בכיתי. והגענו לוולפסון, וכל צומת דרכים שם חיפשתי ולא ראיתי את המשפחה שלי. עד שראיתי אותם".

מתי את מבינה משהו לגבי תמיר?

לאט לאט טפטפו לי שגם תמיר נחטף. שמו על הדלת של המחלקה תמונה שלי ותמונה של תמיר. אחר כך הורידו את שלי ונשאר תמיר וזה היה לי קשה לראות את זה. הרגשתי כאילו אני עוזבת אותו. זה הנכד הבכור שלי. הוא לא יצא לי מהראש".

_OBJ

"אני הולכת לבנות לי חיים חדשים", מסבירה יפה. "אני לא חוזרת לניר עוז. אני הולכת לדיור מוגן. אני עוזבת את הכל והולכת לחיים חדשים. לא רוצה מהבית כלום. מפני שזה היה קשה. אני לא רוצה לחשוב או להיזכר ב7.10. זה מחק את כל הטוב שהיה. היו חיים... הקמתי שם משפחה, חברים, ופתאום הם נעלמו. חלק אינם בכלל, חלק תחת האדמה וחלק חטופים. אני צריכה חיים חדשים". 

מה את רוצה שתמיר ידע?

"תמיר, כולנו מחכים לך – כולנו רוצים לראות אותך. בוא הביתה, מספיק. ואנחנו רוצים לראות את משפחת ביבס – גם הם חסרים לנו. הגיע הזמן שכולם יחזרו, הבית שלהם פה".