רק דורון נשר יכול לספר את הסיפור הזה ככה: במילים חשופות כל כך, כנות כל כך, מצחיקות-מכאיבות כל כך, שמלמדות מה קרה בתוך הראש שלו, בשנים שבהן היה כלוא בשתיקתו, אחרי אירוע מוחי. לפני כמעט תשע שנים, מי שהיה שחקן אדיר, במאי וכותב, מגיש וסטנדאפיסט, ובעיקר – אמן שהמילים היו כלי הנשק המרכזי שלו ואהבתו הגדולה, עבר אירוע מוחי. הוא אמנם נשאר בחיים, אבל איבד את היכולת לדבר – היכולת שהיא בעצם מרכז חייו. בתשע השנים האלה נשר נלחם להחזיר לעצמו את מה שאיבד.
"המוח שלי ואני": הפרק הראשון בספרו של דורון נשר
עכשיו, מול המצלמה של איל גונן, הוא מדבר על המסע הפרטי שלו אל המילים, והוא זוכר כמעט הכל. גם את הרגע שבו התעורר בבית החולים, גם את הרגע שבו הבין שהוא לא יכול לדבר. והוא מאפשר למצלמה ללוות אותו לאורך הדרך שבה הוא מנסה להחזיר לעצמו את האוצר שאבד לו, עד לרגע הניצחון הגדול – כשהתיישב מול המיקרופון באולפן גלי צה"ל, והמילים יצאו ממנו בשטף, וגם הדמעות.