"אחד אחד היו נאספים
מגודלי שיער ויחפים
חולמים ביחד ועפים
ילדי הירח
ילדים יפים"

במילות השיר היפה הזה של אהוד מנור בוחר לסכם השופט שמואל הרבסט את גזר דינו של הנאשם בגרימת מותם ברשלנות של שני ילדי "כיכר הירח" בירולשים.



ביוני 2010 הזדעזעה המדינה מסיפור מותם של שני צעירים בדירה בירושלים: לי ותקין בת 16 וראוף זיינלוב בן 21. היא היתה ילדה מחוננת, בת לאצולה ירושלמית, שתמיד קיבלה את מה שרצתה. הוא היה עולה מאזרבייג'ן שלא מצא את עצמו בארץ. סיפור האהבה ביניהם העלה את שניהם על המסלול המהיר להרס עצמי. השניים מתו ממנת יתר של תחליף הסם מתאדון, שהגיע לידיהם במהלך בילוי באזור המדרחוב בירושלים. אבל למרות שהיה מי שנתן להם את הסם המסוכן, איש לא נמצא אחראי למותם.

כמה חודשים אחר כך שידרנו ב"עובדה" תחקיר של בן שני על אירועי הלילה האחרון בחייהם של לי וראוף. עדויות שאספנו הצביעו על האופן שבו הגיע אליהם הסם. על פי התחקיר, צעיר שלישי, בשם ציגאן ליטבין - הוא שמצא את הסם – שמונה בקבוקים של מתאדון, ורוקן את תכולתם לתוך בקבוק אחד של מים מינראלים. למרות מעשהו החמור, והעובדה שנחקר במשטרה, לא הוגש אז כתב אישום נגד ליטבין והחקירה נסגרה בלי שימצאו אשמים במותם של לי וראוף.

בעקבות התחקיר פנתה המשפחה למשטרה ולפרקליטות בתביעה לפתוח את התיק מחדש. השלמות חקירה שבוצעו בו הביאו את פרקליטות מחוז ירושלים להגיש כתב אישום נגד ליטבין, ובים חמישי האחרון הרשיע אותו בית משפט השלום בירושלים בגרימת מוות ברשלנות ובהספקת סם מסוכן. עם זאת השופט קבע כי לליטבין יש אחריות מופחתת למותם של לי וראוף כי רק סיפק להם את הסם אך לא שהה איתם בעת מותם. הוא גזר עליו עונש קל יחסית של חצי שנה עבודות שירות ושלושה חודשי מאסר על תנאי, זאת בשל השינוי שעבר בחייו בשמונה השנים שעברו מאז המקרה – מדייר רחוב לאדם אשר מקיים חיים נורמטיביים. בית המשפט גם מפנה את תשומת ליבם של גורמי הרווחיה ועיריית ירושלים לטיפול במה שמכונה "ילדי הירח", בתקווה שבני נוער לא יגיעו למצב הזה.

אביה של לי, יהודה ותקין, כותב בעקבות ההרשעה:

"שמונה שנים שלילוש האהובה שלנו ז"ל לא אתנו והמסע האישי שלנו, ההורים, אחים והאחיות, המשפחה הרחבה וכל החברים נמשך ונמשך...
עכשיו הגיעה עוד תחנה במסע, גזר הדין בהרשעה פלילית וסיום של תהליך ארוך בו דחקנו במערכת החוק והמערכת השיפוטית לקחת אחריות ולפעול להביא את האשמים באסון הכבד שנפל עלינו לדין.
עצם הפעלת לחץ על משטרת ישראל לפתיחת הליך פלילי בתיק לא נבע ממקום של נקמה, זה בא ממקום שבו הרגשנו כי לא ייתכן שמקרה כה טראגי בו שני אנשים מוצאים את מותם יעבור כאילו כלום לא קרה.
התוצאה הייתה כי יש "אשם" ויש דין. ותקדים משפטי חשוב נקבע בכל הקשור לנסיבות האירוע שתחילתו במעשה של רשלנות חמורה והקשר הנסיבתי לכך שהתוצאה הייתה מוות טרגי של שני אנשים צעירים.
זה לא מקל ולא מפחית את הגעגוע ואת ממדי האסון הפרטי שלנו אבל כן נותן אור ותקווה שאולי ייפתחו העינים של כל המערכות הציבוריות, רשויות החוק והאכיפה הנוגעות לנוער וכי יפעלו למניעת הישנות עוד מקרים שכאלו בעתיד. וכי דמם לא נשפך לחינם.
הרגשנו שהצדק נעשה וגם נראה באולמו של השופט שמואל הרבסט בבית משפט השלום בירושלים. לאחר שהנאשם הביע חרטה וביקש מאיתנו המשפחה סליחה, ביקשתי לציין בפני כבוד השופט כי "כל הרשויות ידעו" אודות האפשרות כי יקרה אסון, "וכי אם לא ייצא הד שיש דין ויש דיין בירושלים, אז הכל בזבוז."
השופט התייחס לכך בגזר הדין: "גופי הרווחה, משטרת ישראל ועוד – יבדוק ויפשפש כל אחד מהם בפעולותין ויבחן האם יוכל להגיד כי " ידיו לא שפכו את הדם הזה."
כבוד השופט בחר לחתום את גזר הדין בדברים שאמרתי בבית המשפט: "התקווה היחידה שלי שמה שקרה לה יגיע להרבה מאד מקומות, יגרום לאנשים משני הצדדים ללמוד מהדברים האלה ואם לילד אחד יקרה משהוא טוב יותר בגלל זה – אז כבר הרווחנו משהוא"
אנחנו מביעים תפילה ואמונה כי הלקח שנלמד מהאסון שלנו יוכל לשמש כלי להרבה אחרים לחיים בטוחים ארוכים ומאושרים".