לכאורה, לא הייתה סיבה להאמין לה. אולגה זדורוב ניצבה מול המצלמות ללא הכנה, וזעקה למיקרופונים טקסטים מוכרים, כמעט קלישאתיים, של אשת רוצח המסרבת להאמין גם אחרי שבעלה הורשע בפעם השלישית במעשה מתועב.
לכאורה, היו את כל הסיבות להאמין לו. שי ניצן התייצב מול המצלמות בשעה המדויקת שנקבעה מראש, וקרא מדף שכל מילה בו נשקלה ודאי בקפידה. מה היה יותר טבעי שנהנהן לכל משפט שיוצא לו מהפה? הרי הוא הנציג שלנו. ראש התביעה של מדינת ישראל. האיש שאנחנו משלמים לו כדי שיכניס את הרעים לכלא. אם לא נאמין לו, למי נאמין?
אז למה היום, כשהגעתי להרצות בפני פורום של משרד הביטחון - אנשים שקולים, אנשי ממסד קלאסיים, אמרו לי כולם במקהלה שזדורוב חף מפשע ושהפרקליטות רודפת אותו? למה נדמה שבכל מקום אנשים משוועים לדיון נוסף בבית המשפט העליון? למה ארבעים אלף איש חברים בקבוצות ברשתות החברתיות למען רומן זדורוב? למה הם לא מחבקים באהבה את הצעתו של שי ניצן "להפסיק את מחול השדים בעקבות פסק הדין הצלול והברור של השופטים"?
זה בטח לא בגלל הרוצח שהורשע אתמול. רומן זדורוב הוא טיפוס שבכל סיטואציה אחרת היה מתקשה לגייס אמפתיה. עולה חדש שבקושי מדבר עברית, שיפוצניק מהפריפריה הרחוקה באמת, אדם ששופטים ופרקליטים כבר שנים כותבים עליו שהוא מפלצת. ובכל זאת אזרחים רבים בוחרים להאמין לזדורוב, ולהתעלם מנימוקים משפטיים מבוססים על פניו שכתבו השופטים, ושדוקלמו השבוע שוב ושוב על ידי ניצן ואנשיו בפרקליטות, בצדק מבחינתם.
אז למה בכל זאת? כי בחודשים האחרונים, נוצר כאן משבר אמון מהחריפים שידענו בין מערכת עשיית הצדק לבין אזרחי המדינה. כי הרוח שנושבת מכיוון רחוב צלאח א-דין בירושלים משדרת יהירות, היעלבויות בלתי פוסקות, ובעיקר תחושה שאיש שם לא רואה דבר מלבד המטרה העליונה: להשיג הרשעות בבתי המשפט.
ברור שזו הכללה גסה וגורפת מדי. מובן שיש תובעים רבים שעושים עבודתם נאמנה. שבאים מדי יום למסדרונות עמוסי תיקים בבניין אפור כדי להילחם על הצדק והאמת. אבל בשביל להפר את החוזה הלא חתום בין האזרח לבין התביעה הכללית, לא דרוש הרבה. מספיק מכתב ילדותי, חסר פרופורציות כמו ששלח שי ניצן ליועץ המשפטי לממשלה נגד נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת הילה גרסטל, רק כי העזה לבקר, בעדינות יתר לטעמי, את הפרקליטה רחל שילנסקי. מספיקה הסתרה בזדון של חומר משפטי שיכול היה לעזור לנאשם ניסים חדאד מעיני הסניגורים שלו ומעיני השופטים. מספיקה התבטאות מקוממת וגם מסוכנת של פרקליט בכיר שאומר לי בפגישה שהוא ממש לא יצטער אם לד"ר חן קוגל, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית, יקרה משהו בדרך.
השבוע, לרגע אחד הייתה לשי ניצן הזדמנות להתחיל לאחות את השבר שהוא אחד האחראים להיווצרותו. דווקא מתוך הניצחון שהשיג בבית המשפט, היה יכול למחול לרגע על הכבוד, ולומר משפט אחד בזכותה של ד"ר מאיה פורמן, רופאה אמיצה שהעזה לצאת נגד עמדת המדינה, וניצן במלחמה מכוערת, אלימה, כמעט גמר לה את הקריירה. הכי נכון היה פשוט להתנצל בכנות, אבל אפשר גם היה לסגת באלגנטיות, לרדת במתינות מהעץ. אבל ניצן בחר בזכות השתיקה. בכך לא רק הרוויח מחדש ביושר את האוזניים האטומות לדבריו הסתמיים על מחול שדים, שוטרים עדים ופרקליטים, אלא גם פתח לרווחה את אותן אוזניים לטענות הקשות שמשמיעים תומכי זדורוב, מההגיוניות לכאורה שביניהן, ועד לתיאוריות הקונספירציה המופרכות ביותר.
>> חברי מערכת "עובדה" כותבים על הלקחים שלא הופקו מפרשת המכון לרפואה משפטית