אין תמונה
ירוק ומטופח
לפעמים כדי להבין כמה יוצר הוא מבריק, כמה הוא מיוחד, צריך להביט בקהל שלו.

ביום שישי, במופע המחווה לענת גוב שהתקיים בתאטרון הקאמרי, הסתכלתי דקות ארוכות על מאות הצופים באולם. בסקרנות התמימה, הכמעט ילדותית, בחיוכים, ברגע המקסים הזה כשאולם שלם שואג מרוב צחוק. ענת גוב אולי מתה אבל שלושה מחזות שלה עדיין רצים כל יום בכל הארץ. להמשיך להצחיק אלפי אנשים מדי ערב גם אחרי מותך – מי צריך יותר.

כשנפגשנו לשיחה הראשונה מתוך סדרת פגישות עם גידי גוב, ניסינו לשכנע אותו לבוא לדבר על ענת, הייתה לו בקשה אחת – שנצלם הכל בתאטרון, בקאמרי, שניתן מקום של כבוד למילותיה.

וזה מה שעשינו. בכתבה שתשודר הערב אנחנו נעים כל הזמן בין הברק המסחרר של המחזות של ענת ובין הפנים של ילדיה, דניאל, יותם ורונה וכמובן הפנים של גידי. צריך להקשיב טוב טוב לשתיקות של גידי כשהוא נשאל על החיים בלי ענת. 37 שנים הם היו ביחד מלהקת הנח"ל ועד שמתה בביתם המשותף, בדיוק כמו שרצתה, סוף טוב.

אין תמונה
ירוק ומטופח
הסרטן של ענת התגלה בשלב קטלני. הרופאים נתנו לה בקושי שנה לחיות. היא הצליחה לחיות איתו חמש וחצי שנים. והיא עשתה את זה באגרופים שלופים, בהומור שחור וחד, כל הזמן כמו בקרב אגרוף – מסתכלת לסרטן בעיניים.

הרשומון המשפחתי על חמש השנים האלה מרגש ונדיר. כי ענת כמעט ולא התעניינה בעצמה. את רוב הזמן הקדישה כדי להכין את משפחתה לחיים בלעדיה.

השבוע כשחזרתי להצגות שלה, מ'החברות הכי טובות' ועד 'סוף טוב', כשהפניתי מבטי מהבמה לקהל, נזכרתי במונולוג שכתב חנוך לוין במחזה שלו 'סוחרי גומי'. הוא כותב שם על הקסם החד פעמי של התאטרון.

"אה, הרגע הזה בתיאטרון ", כותב לוין , "כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה, כל הציפיות, כל החלומות של אלף מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול. יש לי הרגשה שכל חיי אני חיה ברגע הזה, מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני. כן, תיכף יתחילו לזרוח כאן חיים ססגוניים, חיים נפלאים ומרהיבי עין, שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם"

הכתבה המלאה תשודר ב"עובדה" הערב ב-21:00 אחרי החדשות