הכול מתחיל ונגמר עם הפער הזה, הבלתי נתפס, שבין חברת הייטק מרמת החייל, עם אנשים יפים ובניינים יפים ומילים כמו מנהל מוצר, צוות פיתוח וישיבת הנהלה, לבין אותו פרבר נידח בפיליפינים, שקשה למצוא בו מים נקיים, או קירות מבטון, אבל חיבור לאינטרנט מהיר יש בשפע, מספיק כדי לאפשר לצעירות השכונה, לערוך מופעי חשפנות על פי בקשת הלקוח, דרך אתר בשליטה ישראלית.
זה משלנו. את הכפתורים האלה, מעצבים ישראלים עיצבו, ואת החוזים האלה, עורכי דין מבריקים ניסחו. חוזים שמסירים מהאתר כל אחריות לגורל הנשים, אבל מבטיחים ש-70 אחוז מהכנסותיהן יגיע לכיסי החברה. את לא עובדת שלנו, הן מבהירים לאישה, אבל אם תעזי לעבור עם הלקוחות לאתר אחר תשלמי 5000 דולר קנס, ואם הם לא יהיו מרוצים מהמופע, נחזיר להם את כל הכסף שקיבלת מהם. מיליוני דולרים נאספים בשיטת העמלות הזו. ועל המפעל היעיל הזה מנצח מולי ליטבק, לשעבר מורה לפסנתר מתל אביב, הבעלים העיקרי, המייסד, המרוויח העיקרי.
את המספרים כבר הכרנו, ובאמת שהם פחות עניינו אותנו. עם 1.5 מיליון מבקרים יחודיים בחודש, ומספרים של ארבעים מיליון משתמשים רשומים ולמעלה מ-70,000 מציגות. מאחורי כל מספר יש מישהי שיושבת בבית, מול מצלמת אינטרנט, ומחכה להרוויח את לחמה על מופעי חשפנות בהזמנה אישית. חברות ההיי-טק של מולי ליטבק, שמתנער מהנשים האלו אפילו בתגובה שלו. שואבות להן 70 אחוז מהשכר ו-100 אחוז מהחיים. הרגשנו שאנחנו חייבים להיות שם כדי להבין, וכשנתנו לנשים האלה, שמביאות את הלחם למתכנתים של ליטבק, את זכות הדיבור, פשוט לא האמנו.