שנה וחצי אחרי האסון בצאלים קיבלו דורון קמפל וסרן דרור זימון לבית הדין הפלילי. צה"ל החליט להגיש נגד שניים מהטובים שבקציני סיירת מטכ"ל כתב אישום על גרימת מוות ברשלנות. קמפל אמור היה לפקד על מבצע חיסולו של סדאם חוסיין בעיראק. דרור אמור היה לפקד על הצוות שישגר את הטילים. אבל האימון המסכם בשטחי האש בצאלים, שאמור היה להכריע אם היחידה מוכנה למבצע החיסול, הסתיים באסון נורא. הטילים שירו דרור ולוחמי הצוות שלו, תחת פיקודו של קמפל, הרגו חמישה חיילי סיירת מטכ"ל ופצעו שישה נוספים. צה"ל עבר רעידת אדמה. אחרי סאגה נמשכת של מלחמות גנרלים מכוערות ובריחה מביכה של מפקדים מאחריות, נותרו קמפל ודרור היחידים שנדרשו לשאת באשמה. מבחינתם, מעבר להכל, זה היה עלבון גדול. במשך ימים ארוכים הרהרו שני הקצינים במחשבה לשים פס על כולם ולא להתייצב לבית הדין. בסופו של דבר החליטו להימנע ממלחמה שכזאת, חסרת תקדים, במערכת המשפט הצבאית. גם כי חששו מעונש כבד, גם כי חשבו שזה עלול לפגוע קשות במשפחות השכולות.
בכל זאת קמפל ודרור לקחו החלטה: למשפט הזה הם יתייצבו כאילו נפלו בשבי העיראקי במהלך מבצע החיסול. לבד. ינסו לחלץ את עצמם עד כמה שאפשר, תחת תנאי אחד: כפי שבשבי העיראקי לא היו רוצים לגרור אתם איש מבין המפקדים או הפקודים, כך ינהגו גם במשפט. הם ינהלו אותו מבלי להטיח אשמה כלפי מעלה או כלפי מטה.
כשישבתי לראשונה מול קמפל ניסיתי להבין מדוע התנהל כך. בעיקר רציתי להבין את התנהגותו בבית הדין הצבאי שנתפסה על ידי ההורים השכולים כמעט בוטה בזלזול שלה. משפחות ההרוגים ראו בקמפל ובדרור קצינים יהירים עד כדי אי הכרה בחלקם בתאונה. נקודת מבטם של קמפל ודרור כפי שהוצגה בפני הייתה שונה לחלוטין.
שני הקצינים שנחשבו עד התאונה לנסיכים של סיירת מטכ"ל לא הצליחו לעכל את המחשבה ששופטים צבאיים בנעליים חצאיות יקבלו החלטה האם הם מפקדים טובים או לא. העובדה ששניהם נותרו לבד במערכה גרמה להם תחושת עוול גדולה. הם לא הצליחו להבין כיצד הם, שלפני רגע הסכימו לסכן את חייהם בעיראק, נשלחים כך לדוכן הנאשמים ומואשמים בעבירות פליליות כאחרוני העבריינים.
בכל זאת, קמפל ודרור החליטו לשחק את המשחק המשפטי. הם עשו זאת למרות שהעריכו שבכל מקרה יימצאו אשמים. "היה לי ברור שיקריבו את דרור ואותי בקלות", אומר קמפל בראיון ראשון על הפרשה, "צריך להבין שמרגע שהטילים נפלו, אחד הדברים שנשברו זה השרשרת הפיקודית ומידת התמיכה שחיילים ומפקדים קיבלו מהרמות שמעליהם. אני נשארתי אחראי לדרור ולצוות שלו, וטיפלתי בעניין הזה באופן הכי טוב שיכולתי, באופן שאני שלם איתו גם עשרים שנה מאוחר יותר. אני מימשתי את האחריות שלי כלפי מטה, אבל אף אחד לא טיפל בי. מי בדיוק היה הפטרון שלי בסיפור הזה? אני לא אומר את זה כתוכחה ולא מאשים אף אחד, אבל אחד הדברים המעניינים שקרו כאן, הוא בעצם היעדר המערכת התומכת. ממני ולמעלה בעצם נשברה המערכת הזאת, מכיוון שעמירם לוין היו לו את העניינים שלו איתי, אורי שגיא לא היה מפקד ישיר שלי, דורון אביטל הוא חבר, אז לא תפסתי אותו כמפקד שלי. בעצם היה רִיק נורמטיבי ממני ואילך מעלה. אף אחד לא התנער משום דבר, אבל הייתי לבדי".
כמה ימים אחרי שהוחלט על העמדתם לדין, ביקש קמפל להיפגש עם דרור. "בוא נסכם שזה מתחיל ונגמר בנו", הציע קמפל למי שהיה סגנו במבצע החיסול של סדאם. דרור המשיך לראות בקמפל מפקד. הוא הסכים לגישה שלו. קמפל הציע שייקחו לעצמם עורכי דין מהשורה הראשונה. הוא אמנם ידע בתוכו שיעזוב את הצבא, אבל החליט שדרור והוא חייבים לתת לקצינים הבכירים ולמערכת המשפט הצבאית תחושה שהם כאן כדי להילחם. הוא חשש שאם יפגינו חולשה או רצון לעזוב, המערכת תטפס עליהם, ובשעת כושר תעניש אותם ללא רחמים. במילים אחרות, פרקליטי הצמרת של דרור וקמפל נלקחו יותר מהכול כדי להוות איום. הם באו להזהיר את שאר השחקנים, "אל תתעסקו איתנו".
בשבוע שעבר שודר חלקו הראשון של התחקיר הנרחב על פרשת צאלים. פרשה שהשאירה חותם עמוק בתולדות סיירת מטכ"ל והציבור הישראלי. בחלקו הראשון של הסרט תוארו השלבים שקדמו לאימון הגורלי, נחשפו פרוטוקולים שתיארו את מלחמת הגנרלים ואת המטרה הסופית: חיסולו של סדאם חוסיין. בפרק השני של הסרט "צאלים" שישודר מחר ב"עובדה", יספרו לראשונה קמפל ודרור על חלקם בתאונה דקה אחר דקה, על הרגע שבו הבינו שהם לבד במערכה המשפטית, ועל ההחלטה להישאר למרות הכל ביחד, ולא לתת למערכת המשפט הצבאית לנצח את הערכים עליהם חונכו.
הפרק ב"עובדה" הוא חלק מתחקיר נרחב שערך עמרי אסנהיים במסגרת הספר "צאלים – הטראומה של סיירת מטכ"ל", שיצא לאור בימים אלה.
עובדה, ימי שני בשעה 21:00