כשנחשפתי אל ערימות הדפים התקשיתי להאמין. התייחסתי אליהם כמעט בחרדת קודש. לא בכל יום מגיע לידיך תיעוד שכזה. אלפי מסמכים, פרוטוקולים, ועדויות, כולם עוסקים בפרשה אחת. פרשת צאלים ב'. דפדפתי בהם, קורא כל מילה, מסמן כל ניואנס, זהיר לגבי כל פרט.
שנים אני עוסק בפרשה הזאת, ובשנתיים האחרונות באינטנסיביות יתר. בתחילה במסגרת התחקיר המקיף להכנת הספר צאלים – הטראומה של סיירת מטכ"ל, הרואה אור בימים אלה, ולאחר מכן לצורך צילומי הסרט המשודר השבוע בשני חלקים בתכניות מיוחדות של עובדה.
הנה שלוש טעימות קטנות מהישיבות שקדמו לתרגיל המודל הקטלני:
ב-12 במארס התכנסה בלשכת הרמטכ"ל הישיבה המשותפת הראשונה בנושא. הרמטכ"ל ברק הציג תאריך יעד בו הוא שואף להיות מוכנים לביצוע: ה-11 ביולי 92'. ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, נשמע כבר אז מסויג ."אין היום בהסתכלות האויב שום וודאות שתהיה איזושהי יכולת מוכחת מודיעינית עד לתאריך של יולי", הוא אמר. "...גם היכולות העתידיות כפי שהן מוצגות...לדעתי הן לא נפגשות במועדים האלה שפה עמירם (האלוף עמירם לוין) אומר. זה מה שהיינו רוצים וזה לא בהכרח מה שהולך לקרות... בכל אופן אני לא רואה שבשבועיים-שלושה, חודשיים-ארבעה הקרובים מישהו נותן לי צילום (אווירי) ומישהו עושה אתי עזרים (למודיעין)". ברק סיכם: "טוב, היעד מבחינת חשיבותו – אחד היעדים החשובים שאפשר להעלות על הדעת, גם מבחינת מדינת ישראל וגם מבחינת האזור...לפי דעתי אחד היעדים הכי חשובים. האיומים או הסיכונים שקשורים בו הם מסדרי גודל שמצדיקים כל סוג של מאמץ...אנחנו צריכים לשים לעצמנו יעד להגיע ליכולת מבצעית... בסוף השבוע הראשון של יולי. 11 ביולי...נקודה אחרונה זה חשאיות. יש חשיבות עליונה לחשאיות של כל המאמץ הזה בהרבה היבטים...צריך סיפור כיסוי מתאים..."
בלשכת הרמטכ"ל נערכו דיונים ערים בשאלה באיזו דרך להוריד את סדאם. שלוש אפשרויות עלו על הפרק: הפצצה מדויקת של מטוסי קרב מהאוויר, שליחת זוג מסוקי אפאצ'י ליירוט מדויק של היעד, או שימוש בכוח של יחידה מובחרת שיתמקם בפאתי בגדד ויירה טיל "תמוז" על סדאם והפמליה שלו. סגן הרמטכ"ל, ליפקין-שחק, היה הראשון שהסתייג ביכולת לירות טיל אל תוך אוכלוסייה צפופה בלב עיר בירה. "אנחנו למקום שיש ארבעת אלפים איש לא נשלח טיל ממטוס קרב", הוא אמר, "... ויש לנו עוד המון מה ללמוד..."
ככל שהרעיון המבצעי והמודיעיני תפס תאוצה, החלו לעלות בישיבות לראשונה שאלות בנוגע למשמעויות החיסול. ב-30 באפריל, התקיימה ישיבה שכזאת בלשכת הרמטכ"ל. ברק ביקש לקיים דיון נוסף על המשמעות המדינית של גיחת הצילום. אחד מאנשי אמ"ן בדיון נדרש לשאלה כיצד יגיבו האמריקאים במידה והעיראקים יגלו את הטיסה. "הבעיה העיקרית היא התגובות המדיניות...", אמר האיש, "מבחינת תגובה אני חושב שאנחנו צפויים קודם כל להאשמה... דבר שני – אני חושב שהם ידרשו מאתנו הסבר... דבר שלישי – אני חושב שהם לעצמם יפרשו את זה בקונטקסט האמיתי, כלומר כגיחת מל"מ ולא משהו אחר, ואז הם יבואו אלינו".
ברק: "כן, אתה מדבר על האמריקאים".
איש אמ"ן: "האמריקאים. ואז אני חושב שהם יבואו אלינו בדרישה לא לעשות שום פעולה מבצעית...כלומר הבעיה העיקרית פה היא באמת בתגובה המדינית האמריקנית..."
באותה הישיבה החל גם ליפקין-שחק לשאול שאלות. הוא נשמע מוטרד מאד.
"יש פה כמה החלטות מאד כבדות", אמר סגן הרמטכ"ל, "אחת, לא עשינו שום דיון ולדעתי היינו צריכים לעשות כבר דיון, בכלל על עצם הדבר הזה, מה המשמעויות של חיסול בשיטה מבצעית כזאת".
