תארו לעצמכם שאתם נרדפים על ידי ארגון פשע. כמה שבועות קודם לכן ראיתם משהו שאתם מצטערים שראיתם: חבילת כסף עוברת מיד ליד, ארגז מלא בסמים מועלה על משאית במצוות ראש הארגון, רוצח שכיר מצמיד אקדח כסוף לראשו של יעד – ויורה. עכשיו כולם נמצאים בעקבותיכם: המשטרה, שרוצה לחקור אתכם, הפרקליטות, שרוצה לראות אתכם על דוכן העדים - גם אם אתם לא ממש רוצים, והעבריינים – הם רוצים אתכם יותר מכולם. רוצים אתכם שותקים.
בפעם הראשונה נכנסות מצלמות "עובדה" אל המקום שאליו הגנגסטרים היו מתים להיכנס, אל עולם הצללים שבו חיים העדים שהעיזו לעשות את הבלתי יאמן במדינת ישראל: לפתוח את הפה, לדבר, להפליל. הם חיים עם תריסים מוגפים, מוקפים במצלמות אבטחה. אין להם לאן לברוח ואין להם באמת איפה להסתתר. חוששים לחייהם, מנותקים ממשפחותיהם, מצטערים על הרגע האומלל שבו החליטו לזמר. "זה יותר גרוע מאונס", אומר שי, עד מדינה ששלח משפחה שלמה לכלא. "אונס נגמר, גם כלא נגמר, אבל זה לא". שאלנו את שי, בנו של שוטר בכיר לשעבר שהפך לעבריין, האם ישרוד מפגש אפשרי עם האיש ששלח לכלא. "לא רק שאני לא אחיה אם האיש הזה היה נכנס לפה", השיב שי. "גם לא היו מוצאים את הגופה שלי". האם זה חייב להיות ככה? לא בטוח.
המצב בישראל של 2009 מזכיר במידה רבה את המצב בשיקגו של השנות החמישים. הפשע משתולל ברחובות, האזרחים מתים מפחד והמשטרה עומדת חסרת אונים מול ארגונים מסודרים, חזקים וחכמים ממנה. הקושי הגדול ביותר הוא להביא אל בית המשפט עדים שמוכנים להפליל את הכרישים הגדולים באמת.
אז הנה, שיקאגו זה כאן: יוני 2004 נסים ימין נרצח בסלון ביתו בזמן צפייה בטלוויזיה עם ילדיו. ימין, טוענים במשטרה, עמד לפתוח את הפה על עמיר מולנר. חצי שנה אחר כך, בדצמבר 2004 נרצח צחי בן אור במקסיקו, אחרי שנחשד בשיתוף פעולה עם המשטרה. שנה אחר כך, בדצמבר 2005, מורעל יוני אלזם בציאניד באגף טעוני ההגנה שבכלא אשמורת, יום לפני עדות מפלילה בבית המשפט. בארצות הברית זה, כנראה, לא היה קורה. שם יש תכנית פדראלית גרנדיוזית להגנה על עדי מדינה.
בפעם הראשונה, באופן חסר תקדים, נכנסות המצלמות שלנו למקום שהוא הסיוט של כל מאפיונר: מטה התכנית להגנת עדים בוושינגטון. ראשי התכנית מסבירים לנו כיצד "בוראים" אנשים מחדש עם שם אחר, כתובת אחרת, עיסוק אחר, אפילו פסיכולוגיה אחרת. במהלך הנסיעה לארצות הברית, אנחנו מגיעים גם לשני עדים, שאילו היו נאלצים לחיות בישראל סביר להניח שהיו אלה חיים קצרים מאוד. האחד הוא הנרי היל, השטינקר הכי מפורסם באמריקה. מרטין סקורסזה אפילו ביסס עליו את סרט הפשע המפורסם של כל הזמנים: "החבר'ה הטובים". את היל, ששלח לווייתני פשע רצחניים לכלא, גילם ריי ליוטה. העד האמריקני השני הוא רומן גונן, איש כנופיות ניו יורק. לראשונה מספר גונן כיצד נברא מחדש, כאזרח מן השורה, אחרי שפתח את הפה.
אבל את התמונות הדרמטיות באמת אנחנו תופסים דווקא כאן, במקומות המסתור של העדים הישראלים. אלה שהיה להם מספיק אומץ להעיד, אבל למדינה לא היה מספיק רצון להגן עליהם כמו שצריך. אנחנו מוצאים אותם כועסים, מרירים, ובעיקר פוחדים. הם בקושי הסכימו לדבר. מבחינתם, הם כבר דיברו יותר מדי. בסוף הם הסכימו, כמעט מתוך ייאוש. מתוך תקווה שאולי בכל זאת מישהו שם למעלה יתעורר, ויעזור להם. האנשים האלה, צריך לומר, חלקם תמימים אבל רובם לא ממש נמנים על ל"ו צדיקים. כששומעים אותם מבינים שצריך לעזור להם ולהקים גם כאן תכנית חזקה ויעילה להגנת עדים. לא בגללם, אלא בגללנו. כי זו הדרך היחידה לתת למלחמה בפשע המאורגן בישראל סיכוי של ממש לנצח.
.מתים מהלכים- ביום ב' הקרוב ב"עובדה".