הוא עמד שם. כוסית של יין "שרדונה" מבציר טוב נצצה בין אצבעותיו הארוכות. האצבעות שאף פעם לא רציתי שייגעו בי, על אף שהן רצו כל-כך... זה היה הוא, ללא כל ספק.
פרדריק היה במאי הקולנוע הצרפתי-קנדי שהבטיח להפוך אותי לשחקנית הראשית בסרט שצילם בפריז. פעם חלום חיי היה להיות שחקנית קולנוע, ולכאורה היה לי את כל הנתונים להצליח. הרי המצלמות אוהבות נשים שנראות כמוני ומשדרות את הסטייל הנכון. אבל דווקא אז, כשהבנתי שאצטרך לשלם מחיר על הגשמת החלום הזה, ידעתי שאני לא מוכנה לזה. נעלמתי לו לפתע, כאילו פערה שדרת שאנז אליזה את מדרכותיה. הוא לא ייגע בי, הבהרתי לסביבה, ובעיקר לעצמי.
"הכירי את פרדריק, במאי מפריז שנשכר לעשות סרט פרסומות על החברה", הפגיש בינינו אמיר, בלי לדעת דבר. האם פרדריק יזכור אותי? תהיתי, והוא אכן זכר. איך אפשר לשכוח מישהי כמוני... פרדרדיק סקר אותי מכף רגל ועד ראש והתעכב במיוחד על צעיף המשי הבהיר שקניתי בסתיו אשתקד בפריז. "מדמואזל", פנה אליי וקירב את פניו לרפרף לי נשיקה על החי. לא היה מנומס לסרב, אך מבחינתי כלו כל הקיצים.
יצאתי לשאוף אוויר, להירגע, להטעין מחדש את מצבורי השארם שלי. מיהרתי לשלוף את אמיר למרפסת. רוח קרירה של ערב ריחפה מעל. אמיר החל לספר לי על הפעילות של החברה, כשמבטו מתעכה על כל פריט בלבושי, החל מנעלי העקב הזהובות של "ניין ווסט" שקניתי בשדרה החמישית בניו-יורק, דרך שמלת התחרה השחורה מכיכר המדינה, וכל בניחוח ה"אסקדה" הקסום שאפף אותי מכל עבר.
לפתע ידעתי שזה מה שאני רוצה, כאן ועכשיו. קירבתי את שפתיי אל שפתיו של אמיר ופשוט נישקתי אותן. היה טוב. והעיקר שראיתי את פרדריק מביט עלי מזווית עינו, בקנאה. מגיע לו.
יצאתי לקוקטייל מטופפת בקלילות בנעליי המעוצבות. נראיתי מיליון דולר והרגשתי בעננים.
