את מחלת האנורקסיה פגשה ענבר סימון (21) מחדרה, כבר בגיל 12 עם המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים. "עד כיתה ו' הייתי בין הילדים הדחויים בכיתה ולכן, עם המעבר לכיתה ז', בחרתי ללכת לבית ספר אחר שבו אוכל לבנות את עצמי מחדש. מאוד רציתי להיות מקובלת", היא מספרת. סימון מצאה את מקומה החברתי, אבל בבית הספר החדש שבחרה נתקלה בבעיה חדשה. "בבית הספר הדמוקרטי שבו למדתי משלבים גילאים שונים בשיעורים והחברות הכי טובות שלי היו קטנות ממני - בגילאים 10-11", היא נזכרת, "הן תמיד החליפו ביניהן בגדים וכשהיינו הולכות לשופינג הן היו הולכות לפוקס קידס ואני הייתי צריכה ללכת לפוקס מבוגרים. תמיד הייתי ילדה רזה, המשקל הגבוה ביותר שהגעתי אליו היה אולי 40 בגיל 12, אבל הפריע לי שאני גדולה מהן ורציתי לרזות קצת".
אבל ההחלטה להוריד קילוגרמים ספורים גבתה מסימון מחיר כבד. מה שהחל כרצון תמים של ילדה להדמות לחברותיה, הדרדר לכדי מחלה קשה הכוללת אשפוזים ואף עמידה על סף מוות. "התחלתי להוריד את הממתקים מהתפריט, אחר כך הוספתי את כל המתוקים ובהמשך הפסקתי לאכול פחמימות", היא מספרת, "עד שהגעתי למצב שבו אני מנסה לאכול רק ירקות, כל עוד ההורים לא רואים. כל מה שחשבתי עליו במהלך כל היום היה רק איך לא לאכול ואיך לעשות ספורט כדי להוריד את מה שכן אכלתי כי ההורים הכריחו אותי. גם עליהם הייתי מנסה לעבוד – הייתי למשל קונה במאפייה לחם קל ומחליפה את השקית לכזאת של לחם רגיל, הייתי מחביאה אוכל וזורקת אותו. פתיחתי. תחושת הניצחון היחידה שהייתה לי בחיים הייתה אם הייתי עוברת יום בלי לאכול הרבה או עושה מספיק ספורט כדי להוריד את האוכל. הגעתי אפילו למצב שבו הייתי יוצאת לריצות בלילה אחרי שההורים היו הולכים לישון ולא הייתי מוכנה לישון כדי לא לשכב, כדי שלא אהיה במצב שבו הגוף שורף קלוריות. גם כשישבתי על כסא, הייתי מאמצת הידיים כדי לשרוף עוד קצת".
"אמי אמרה שהיא רוצה לקחת אותי לחו"ל, הבנתי שזה טיול פרידה"
"באשפוז בגיל 18 החזירו אותי למשקל תקין ואני כמי שכבר הוגדרה כאדם בוגר החלטתי שמותר לי לשחרר את עצמי. ירדתי בחזרה למשקל של 23 קילו בערך ואף אחד לא יכול היה לאשפז אותי בניגוד לרצוני. כעבור כמה חודשים אמא שלי דיברה עם אחד הרופאים וסיפרה לי שאמרו להם שהם צריכים להתחיל להיפרד ממני. היא אמרה לי שהיא רוצה לקחת אותי לטיול בחו"ל ואני הבנתי שזה טיול פרידה, אבל גם האפשרות למות לא עניינה אותי באותו הזמן".
אבל אז, ביום ההולדת ה-19 שלה, דווקא כשעמדה על החבל הדק שבין חיים ומוות, משהו בענבר התעורר והחליט לבחור בחיים. "עד היום לא ברור לי איך ולמה זה קרה כי הגעתי למשקל נורא נמוך שהמוח שלי כבר פשוט הפסיק לחשוב", היא נזכרת בהתרגשות, "הגיע יום ההולדת שלי ופשוט קיבלתי החלטה שאני מפסיקה עם זה. כתבתי מעין חוזה לעצמי שבו אני מבטיחה שאני לא נמצאת בזה יותר וניסחתי רשימת מטרות ביניהן: שאני הולכת להיות שחקנית, שאני אהיה במערכת יחסית, שאעבוד בצוות בידור. ביום למחרת, עשיתי מסיבה, הזמנתי את כל האנשים שהכי חשובים לי בעולם והקראתי את זה מול כולם ובאותו רגע משהו בי השתחרר. התחלתי לאכול ובכיתי, אבל הבנתי שאני רוצה לחיות. כמה חודשים אחרי זה כבר הכרתי חבר למשך שנתיים וביליתי איתו שבעה חודשים ברחבי אמריקה, אחר כך הצטרפתי לצוות בידור וכרגע, עד כמה שזה מוזר להגיד, אני עובדת ב'מקס ברנר'", היא אומרת וצוחקת ומספרת שהיא גם לומדת משחק ב"סטודיו במה" בחדרה ומתכוונת להמשיך ללמוד.
"תחושה מדהימה של סגירת מעגל"
"בצילומים הייתה לי תחושה מדהימה של סגירת מעגל. פתאום הצלחתי להבין ולראות איך הדברים האלה נראים מבחוץ, איך אנשים אחרים מסתכלים על זה ואיך התנהגתי במשך השנים האלה. הבנתי שאני כבר לא שם", היא מספרת על תחושתיה מהצילומים שהתקיימו כבר לפני שנתיים.
"הצורך להתערב במצבים כאלה אולי לא מובן אבל מאוד חשוב", היא מסבירה, "היום, כמי שעברה את זה אני מזהה לפעמים בנות במצב הזה. אני ניגשת אליהן כשהן לבד, מגישה להם את מספר הטלפון שלי ואומרת שגם אני הייתי במצב הזה ואני כבר לא שם וזה עוזר. אני חושבת שאם בזמן המחלה שלי הייתי פוגשת מישהי שעברה את זה והייתה יכולה להבין אולי כבר הייתי יוצאת מזה הרבה יותר מהר ולא הייתי מגיעה לאן שהגעתי".
״מה אתם הייתם עושים?״, יום שני, 21:00