>>  לכל הפרקים של פודקאסט "היורשת" לחצו כאן

הבמאי המוערך אבי נשר גילה את המוזיקה המזרחית בגיל צעיר מאוד והתאהב מיד. בזמן שחבריו לאוהל הקיבוצניקים האזינו לשירי ארץ ישראל, הוא האזין בקסטות ללהקות ים תיכוניות כמו צלילי שבזי, צלילי הכרם וצלילי עוד.

לפני שכבש את הקולנוע הישראלי וביים סרטי מופת כמו "סוף העולם שמאלה", "פעם הייתי" ו"הלהקה", נשר היה גיטריסט ג'אז "לא מאוד מוכשר אבל נלהב", כפי שהגדיר זאת בשיחה עם גל אוחובסקי בפודקאסט "היורשת".

"גדלתי בניו יורק על קלפטון, הנדריקס, הופעות ב'פילמור איסט'", הוא נזכר, "אבל עפתי גם על יהודה קיסר והשילובים המדהימים שעשה בין גיטרה חשמלית לקאנון. במקביל לאהבת הרוקנרול והבלוז, גיליתי גם את המוזיקה הערבית, יוונית, טורקית, בלקנית והודית. מוזיקה זה עניין אקלקטי מאוד. במקום שבו גדלתי, יש רק שני סוגי מוזיקות - מוזיקה טובה ומוזיקה רעה".

אתה יודע להצביע על איך ומתי המוזיקה המזרחית הפכה למיינסטרים?
"אני זוכר שחבר שמע אצלי פעם את 'חנה'לה התבלבלה' וחשב שזאת מוזיקת צחוקים, עד שגילה שאת המילים כתב אלתרמן. ישראל היא ארץ מהגרים. הייתה הגמוניה שדיכאה מוזיקה אותנטית של הגירה מעולמות זרים לה. אלא שאז, כמו שצריך וראוי, הכעס והמוזיקה פרצו דרך ושינו את פני המדינה. קרה תהליך מופלא של פיוז'ן, והיום אנחנו חיים בעולם שבו המוזיקה המזרחית משפיעה. הגענו לנורמטיביות וזה פלאי בעיניי. כשפנו אליי להיות עורך התסריט של 'היורשת', מלבד אהבתי הגדולה ליוצרים צעירים, חשבתי שראוי להתעסק בנושא הזה - לא רק במרחב המוזיקלי, אלא גם התרבותי והפוליטי".

נופר סלמאן ב
נופר סלמאן ב"היורשת"|צילום: מתוך "היורשת", באדיבות ספורט 1

מה ידעת על עולמן של הזמרות המזרחיות לפני העבודה על הסדרה?
"לא הרבה. אני אוהב סדרות אמריקאיות כמו 'הפמליה' ו'הסופרנוס' שחושפות מאחורי הקלעים של עולם. להיות זבוב על הקיר בעולם של מפיקי מוזיקה מזרחית זה מרתק, זו סדרה שאני הייתי רואה בעניין. אין דבר אהוב עליי יותר מאשר עולם עם קודים משלו ועם דמויות שאם תרד לעומקן, תראה את החולשות והיתרונות שלהן ותלמד לכבד ולאהוב אותן. בדיוק כמו כשנכנסים לנבכי להקה צבאית, כך זה מרתק להיכנס לנבכי המוזיקה המזרחית".

סרטך הראשון, "הלהקה", סבב כולו סביב המוזיקה.
"בכל סרט שלי יש כמות מטורפת של מוזיקה. אני מבין קולנוע דרך מוזיקה - קודם מבין את המוזיקה של הסרט, לפני שאני מבין את הסרט עצמו. העבודה על התקליט של 'דיזנגוף 99' הייתה לא פחות אינטנסיבית מאשר על הסרט. ב'סיפור אחר', כשליהקתי את נתן גושן לתפקיד, תוך כדי החזרות הוא כתב שירים וזה נורא מצא חן בעיניי. לאט לאט הפכתי את השירים לחלק מהסרט. החיבור בין המוזיקה לקולנוע וטלוויזיה הוא חיבור פלאי בעיניי".

היה פחד במשך לא מעט שנים לשים את המוזיקה המזרחית במרכז המסך. ב"היורשת" הלכו עם זה רחוק מאוד.
"לפני 20 שנה, לפני 'סוף העולם שמאלה', חזרתי מאמריקה ושמעתי את יוסף טומי לפיד ברדיו מגיב לשיר של עמיר בניון, יוצר ענק שאהוב עליי מאוד. הוא אמר משהו בנוסח, 'כבשנו את טול כרם, אבל מסתבר שטול כרם כבשה אותנו'. זה היה משפט מאוד קשה. כשבאתי לכתוב את 'סוף העולם שמאלה', היו אנשים ששאלו אותי שאלות על סף הגזענות כמו למה אני כותב על מרוקאים והודים".

זה הרגיז אותך?
"אני בן לאבא רומני ושמעתי הרבה מאוד 'רומני גנב' כשהייתי ילד. זאת גישה מתנשאת. היה לי חשוב ב'סוף העולם שמאלה' להציג מרוקאים והודים כאנשים מתורבתים, רהוטים ומתוחכמים מאוד, אנשים שהם בדיוק כמוך וכמוני. לא היה בדמויות שום דבר מהעילגות שאפיינה את הסרטים שעשו בשנות השבעים. הן לא היו דמויות קומיות שאפשר להתנשא מעליהן".

אוולין הגואל ב
אוולין הגואל ב"היורשת"|צילום: מתוך "היורשת", באדיבות ספורט 1

ומה אתה זוכר מהתגובות לסרט?
"הסרט הצליח נורא כי היה ציבור מאוד רחב, לא מזרחי, שפתאום נחשף לעולם מזרחי לגמרי נורמטיבי. אלה לא רק הסטריאוטיפים של המשפחה החמימה, אלא עולם של אנשים מתוחכמים. היה לנו חשוב שהמרוקאים בסרט יהיו לבושים באלגנטיות צרפתית, וההודים באלגנטיות בריטית. מבחינתי זאת הפואנטה. חשבתי שיהיה מרתק לעשות סדרה על מוזיקה מזרחית כמקום נורמטיבי, ולאו דווקא להדגיש את המזרחיות. הדמויות נורא ישראליות".

במרכז "היורשת" יש זמרת אישה.
"זה היה מהלך נפלא ללהק את נופר סלמאן. אני אוהב בסרטים שלי למצוא אנשים שהם לאו דווקא ידועים. נופר הייתה בחירה נהדרת. המסע הזה בעקבות זמרת הוא מסע קלאסי קצת, כמו 'כוכב נולד'. הדבר שהכי ריתק אותי הוא הבקיאות של אורי סלעי ועומר טובי היוצרים בעולם הזמר המזרחי. אין דבר יותר מרתק בעיניי מאנשים שכותבים משהו מתוך העולם שהם באים מתוכו ולאט לאט חושפים את סודותיו ומהלכיו. כשאתה גומר לראות את הסדרה, אתה מכיר ומבין משהו שלא הבנת מקודם".

מה היה התפקיד שלך ביצירת הסדרה?
"לעיתים קרובות אני עובד עם יוצרים צעירים. אני לא המורה שלהם וודאי שלא הבוס שלהם, יש לי גישה אבהית. לכל יוצר יש קול ייחודי משלו ועולם משלו, והדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא יעשה סרטים כמוני. אני רוצה שהוא יעשה את הסרט שהוא רוצה לעשות. לפני שנים כשהייתי בהוליווד, פחדתי לביים. עשיתי סטאז' - לכתוב לבמאים שאני אוהב. כתבתי לג'ים קמרון תסריט והייתי מכריח אותו לקרוא בכל פעם עשרה עמודים שכתבתי. בסוף נמאס לו והוא אמר לי, 'אבי, אם הייתי רוצה תסריט של ג'ים קמרון הייתי כותב אחד בעצמי'. התפקיד שלי היה לעזור לאורי ועומר להגיע לסדר וניקיון. הייתי שם בתור תומך לחימה, לעזור להם לממש את החזון שלהם".

בתאל מישאן ב
בתאל מישאן ב"היורשת"|צילום: מתוך "היורשת", באדיבות ספורט 1

מה אתה חושב שאנשים ייקחו מהסדרה?
"אנחנו חיים בעולם שבו עדיין שולפים שדים מבקבוקים, הדבר הזה עוד מהדהד. זה חשוב לקרב לבבות ותרבויות. סיפור הוא נשק חשוב מאוד בארסנל האנושי כדי לפתוח אנשים לאחר. יש אנשים שעדיין מעקמים את האף כשהם שומעים מוזיקה מזרחית. הסדרה הזאת היא לא רק מהנה, אלא יש לה חשיבות. היא צריכה להפוך את המוזיקה המזרחית לדבר שהוא נורמטיבי לא פחות משירי להקה צבאית".