טור אחרון זה לעונה הראשונה של "חטופים" מבקש לנסות להצביע על הסיבות להצלחה הגדולה לה זכתה סדרת הדרמה, כפי שהשתקפה בטבלאות הרייטינג השבועיות ובשיח הציבורי שליווה את התוכנית. אני רוצה להציע שלוש תשובות אפשריות, שנדמה לי כי חיבורן יחד יספק הסבר מקיף:
א. אקטואליות: עוד בטרם עלתה הסדרה לאוויר היא קודמה באמצעי התקשורת כסדרה שנוגעת בעצבים החשופים של הישראליות. ואכן, בין שאר האתגרים הקשים עמם מתמודדת החברה הישראלית, החייל השבוי גלעד שליט תופס מקום מרכזי בסדר היום הלאומי כפי שהוא משתקף בתקשורת ובנאומי מנהיגים (כך, לדוגמה, ראש הממשלה הזכיר את שליט ב"נאום בר-אילן" המפורסם בין קריאתו לחיזוק הכלכלה הפלסטינית לתקוותו לפיוס). שאלת השבויים והמחיר שיש לשלם עבור שחרורם יצרה את הסקרנות הראשונית לסדרה ומשכה אש, כולל בתגובות הרואות בעצם העלאת הנושא על-ידי הטלוויזיה המסחרית שימוש ציני (נדמה שקולות אלו נדמו ככל שהסדרה התקדמה). אקטואליות לבדה יכולה לשמש טריגר להתעניינות הציבורית אך אינה יכולה "להחזיק" סדרת דרמה, מה עוד שזו, כבר מהפרקים הראשונים, עברה להתמקד במרחב הפרטי וזנחה את המרחב הציבורי (נעלמו הפוליטיקאים והעיתונאים שהופיעו בפרק הראשון, ומה שנותר מהממסד הבטחוני המתחקר שהיה בעל נוכחות עצומה בהתחלה, נדחק לשוליים). למעשה, מה שהתחיל מסדרה המשתמשת בז'אנר הדרמה ובמתח כדי לגעת בעצבים החשופים של האקטואליה, התהפך במהלך הדרך לסדרה שמשתמשת בשאלת השבויים והחטופים כדי להגביר את המתח ולבסס את הדרמה. מכאן עולה שאלה חדשה: האותנטיות.
3. מצבי ביניים: דרמה מבוססת על קונפליקטים. קונפליקטים מבוססים על מצבי שאינם חד-משמעיים, מצבי ביניים. ומצבי ביניים מציעים תנועה מתמדת, המשמשת כמנוע מרכזי בעלילה: מכאן לשם ובחזרה, לרוב בלי הכרעה. כשהמלט אומר "להיות או לא להיות" הוא לא רק פורש קונפליקט, אלא גם מציע תנועה מתמדת המזינה את הקונפליקט. בתיאולוגיה הנוצרית ידוע המושג "לימבו", הגבול בין גן-עדן לגיהנום, כמקום בו שוהות הנשמות של אלו שחטאיהם אינם מחייבים להצלות באש, מחד, אך אין הם ראויים לגן-עדן, מאידך. כפי שעלה מהטורים שכתבנו, חברי למכללת נתניה ואנוכי, על הסדרה, נראה שהדמויות כולן נעות בתוך "לימבו" שכזה: בין דמות הגיבורים העולה מהתקשורת לבין דמותם כ"אנשים רגילים", בין הציפיות החברתיות מהם לבין חייהם הפרטיים, בין העבר ובין ההווה, בין אלו לבין העתיד, בין החיים לבין המתים, בין בדיון למציאות ובין פיקציה לריאליה (הפרק התשיעי בו שולבו עדויותיהם של פדויי שבי אמיתיים חברי עמותת "ערים בלילה", חשף זאת באופן חד שמזמין דיון אתי נפרד), בין כוח לחולשה, בין הבית כמקום תומך לבין הבית כגיהנום, בין משפחה כיחידה מלוכדת לבין המשפחה כקואליציה של בודדים, בין תקוות לבין ניפוצן. ברור כי תחומי ביניים אלו, "מצבי הלימבו", הם נקודת הערכה שתקפה לכל דרמה, אך נראה, שב"חטופים", הסדרה הצליחה לשרטט היטב מצבי ביניים אלו, ולקיימם גם כתנועה בין נקודה לנקודה, בין מצב אחד למצב אחר, אך גם ככלא בו לכודות הדמויות, עד שנדמה שהתנהלותן היא טיול בחצר בית הסוהר.
מול המושג "לימבו", הנוצרי במקורו, מציעה התרבות היהודית והשפה עברית, מושג מקביל, "בין השמשות", כמציין מצב ביניים, שאינו יום ואינו לילה. ההלכה היהודית עסקה רבות בשאלה זו מטעמים מובנים (מתי נכנסת שבת? צום?), אך אני מבקש להזכיר זאת דווקא כדי להזכיר שפרק הזמן של "בין השמשות" הוא גם שעת ניסים ועת רצון. לפי מסכת אבות (פרק ה', משנה ו'), ביום שישי בין השמשות - ממש לפני תום מעשה הבריאה - נבראו ניסים לישראל כמו המן והבאר של מרים, שליוו את מסעם של בני ישראל במדבר או פי האתון של בלעם. הדובר בשירו של חיים נחמן ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" מבקש לגלות סוד יסוריו "בעת רחמים, בין השמשות". בסוף טור זה, שהציע לראות בהצלחת הסדרה חיבור בין אקטואליה, אותנטיות ומצבי ביניים, אפשר להזכיר כי יש חייל אמיתי הנמצא בשבי, ולהביע תקווה גדולה שהכלא של הלימבו יהפוך לשעת רצון של בין השמשות. אמן.
ד"ר מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות, הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה
לכל הטורים של "פאנל חטופים"
לאתר הרשמי של חטופים - בואו לגלות מה קרה ב-17 השנים שעברו