השאלה "האם ראוי שתוכנית דרמה בדיונית תעסוק בנושא חשוב כמו חזרתם של פדויי שבי ארצה?" ליוותה את השיח הציבורי סביב התוכנית "חטופים". עם סיום העונה הראשונה של הסדרה, אני מבקשת להתייחס לשאלה זו מנקודת המבט של חקר הטלוויזיה.
כפי שציין מוטי נייגר בטורו המסכם, בפאנל זה נידון לעתים קרובות האופן שבו "חטופים" מגשרת בין שורה של ניגודים ומטשטשת את הגבולות ביניהם: עבר והווה, כוח וחולשה, אמת ובדיה, פרטי וציבורי, אישי ופוליטי, וכן הלאה. לשורת ניגודים זאת ארצה להוסיף צמד נוסף, הניגוד המקובל בין חדשות לבין בידור.
על-פי התפיסה הרווחת בציבור, חדשות עוסקות בנושאים "חשובים", רציניים והרי גורל; יש להן תפקיד דמוקרטי ויכולת השפעה, ובהתאם, הצפייה בהן היא פעילות ראויה ומכובדת. בידור, לעומת זאת, עוסק לכאורה בנושאים שוליים, קלילים וחסרי משקל; הוא ממלא אך ורק את הצורך בהסחת דעת, ללא ערך חינוכי כלשהו, ולכן צריכתו היא פעולה נעימה אך לא חשובה, שראוי לצמצם או לכל הפחות להצניע. בראייה זאת, "חטופים", כסדרת דרמה בדיונית, היא בידור; ולכן, הטיפול שלה בנושא חשוב והרה גורל מהווה חצייה של גבולות וטשטוש תחומים בעייתי מבחינה ציבורית וערכית.
אלא שמבט במציאות הטלוויזיונית העכשווית בארץ ובעולם מלמד עד כמה התפיסה הקוטבית והשיפוטית הזאת אינה תקפה. מחקרים רבים תיעדו את התהליך המתמשך של "בידוריזציה" של החדשות, שמשתקף במגוון רחב של מגמות שינוי: החל משילובם של תכנים "לא חשובים" כמו ספורט או מוזיקה במהדורות החדשות; דרך הדגש האישי הגובר בסיקור של נושאים פוליטיים וחברתיים, שהופך אותם מידיעות יבשות לסיפורים מרגשים; ועד סגנון הדיבור הקליל והמשועשע של מגישי חדשות.
מחקרים אחרים מתעדים מגוון תופעות, המעידות על תהליך מקביל, ומצביעות על היבטים חדשותיים של בידור. כך למשל, צופי טלוויזיה צעירים רבים בארה"ב אינם טורחים לצפות בחדשות – שנתפסות בעיניהן כצבועות ומיושנות – אלא רוכשים ידע פוליטי ושומרים על מעורבות בתהליך הדמוקרטי באמצעות צפייה בתוכניות סאטירה, המשלבות סיקור אקטואלי עם הומור דעתני ומשוחרר (דוגמה בולטת לכך היא תוכניתו של ג'ון סטיוארט, The Daily Show); פוליטיקאים אינם מתראיינים אך ורק בתוכניות פוליטיות, אלא מופיעים גם בתוכניות אירוח והומור; תוכניות מציאות מעוררות דיונים ציבוריים ערים ונוקבים על יחסים בין קבוצות ומיעוטים בחברה; וסדרות דרמה מעלות נושאים חברתיים ופוליטיים על סדר היום הציבורי ("חוק וסדר", שבימים אלה מסיימת 20 שנות שידור, היא דוגמה בולטת לעניין זה).
תופעות אלה, ובכללן גם הסדרה "חטופים" – על העירוב שלה בין מציאות ובדיון, דוקומנטארי ועלילתי, אישי וציבורי – מלמדות אותנו כי קטבים מנוגדים ("ניגודים בינאריים", בלשונו של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס) הם אמנם כלי חשוב באמצעותו תרבויות אנושיות מארגנות את תפיסת העולם שלהן, אלא שהיצמדות נוקשה אליהם מחמיצה את המורכבות והעושר של המציאות החברתית והתקשורתית העכשווית. מכאן, שהשאלה שהוצגה בפתח הדברים, "האם ראוי שתוכנית דרמה בדיונית תעסוק בנושא חשוב כמו חזרתם של פדויי שבי ארצה?", מציגה היצמדות נוקשה ושיפוטית כזאת – ולכן היא אינה השאלה הנכונה. השאלה המשמעותית, העומדת להכרעתו הפרטית של כל צופה, היא האם וכיצד הסדרה, באמצעות הכלים הייחודיים של דרמה בדיונית, עוררה בו מחשבה, העשירה את הבנתו את הנושאים המוצגים בה, ותרמה למעורבותו בתהליך הדמוקרטי.
לכל הטורים של "פאנל חטופים"
לאתר הרשמי של חטופים - בואו לגלות מה קרה ב-17 השנים שעברו