שם: חן כהן.
גיל: 26.
מקום מגורים: תל אביב.
מצב משפחתי: רווקה.
עיסוק: סטודנטית שנה רביעית לתואר משולב במשפטים ותקשורת. אני מפיקה, וכבר שנה שאני עובדת עם גלעד המאמן, בכל הנוגע לניהול אדמנסטרציה של המועדון והקבוצות השונות.
איך הגעת לתכנית: התקשר אליי בחור מחברת ההפקה וביקש שניפגש. לתומי חשבתי שהוא רוצה שאני אבוא לעבוד בתוכנית כחלק מצוות ההפקה, כי בזה עבדתי בעבר, אז לא חזרתי אליו כי לא יכולתי לקחת על עצמי משימה כזאת. אבל המלהק לא וויתר. נפגשנו והוא אמר לי: "מי בכלל רוצה שתפיקי - אני רוצה שתשתתפי". שאלתי אותו במה מדובר והוא סיפר לי שמדובר בריצת מרתון,
למה החלטת להשתתף בתכנית: אני אדם של מטרות. להציב אחת כזו ולהסתער, מאוד אוהבת אתגרים, ובכלל, לעשות דברים שנשמעים לא הגיוניים ובלתי אפשריים. לא כל כך ידעתי מה זה אומר לרוץ מרחקים ארוכים ובטח ובטח לרוץ מרתון - אבל העובדה שזה נחשב להישג גדול ומעיד משהו על היכולות שלך, גרמה לי לרצות את זה יותר. תמיד הייתי אדם של הצבת מטרה וגיוס כל המשאבים לטובת אותה מטרה, הפעם, מעבר לעניין המנטלי, היה עניין פיזי ולכן האתגר נראה מעניין יותר.
מה קיווית שההשתתפות בתכנית ובמרתון יעניקו לך: עניין. הרגשתי שהחיים שלי תקועים, ששום דבר לא מצליח לגעת בי או לרגש אותי. חשבתי שאם אני אתחיל לרוץ יתחילו לרוץ אצלי דברים נוספים מלבד הרגלים. אני מאוד אוהבת לעשות דברים גדולים ומיוחדים, ובאותה תקופה הרגשתי שנכנסתי למסגרת חיים רגילה של "לומדת עובדת". זו נראתה לי כמו הזדמנות מצוינת לעשות משהו שהוא מאוד שונה ממני, ולהתנסות בחוויה שמביאה אותך לקצה, אבל בעלת ערך מוסף מאוד-מאוד חשוב".
מה היה הוויתור הכי גדול מבחינתך במהלך האימונים: חיי החברה, הבילויים. משטר האימונים מחייב וויתורים גדולים: צריך ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם, החיים סובבים סביב התהליך בדרך למטרה. באותה תקופה גרתי במזכרת בתיה וביליתי שעות בנסיעות תוך תמרון בין חמישה אימוני ריצה בשבוע, פיזיותרפיה פעמיים בשבוע, לימודים ועבודה. לא נותר לי זמן לכלום.
מה הדבר הכי חשוב שלמדת מגלעד, המאמן: למדתי שמנוחה, לקיחת אוויר ועצירה, חשובים לא פחות מהעשייה עצמה. והכי חשוב, למדתי ליהנות, לעשות דברים כדי ליהנות מהם ולא על מנת להשיג אותם, ולעשות אותם למען עצמי ולא למען אחרים. לדעת לוותר לעצמי, ולהיות פחות קשה עם עצמי.
מה היה השלב הכי מאתגר מבחינתך במהלך האימונים: היו כל כך הרבה. זה מתחיל באתגר קטן של לקום מהמיטה בארבע לפנות בוקר ולנסוע לתל אביב או רמת השרון על מנת לצאת לריצת נפח ארוכה. נקודת השיא מבחינת האתגר הייתה הפציעה: איך למרות הכאבים והחשש מצליחים להמשיך להתאמן ולהגיע לברלין, האתגר הוא גם מנטלי וגם פיזי. מצד אחד, הגוף בוגד ולא מצליח לשאת את האימונים, ומצד שני, הראש כל כך רוצה את זה שהוא לא מאפשר לחשוב אחרת. האתגר הגדול היה להמשיך להתאמן על אף הפציעה, בנוסף לאימוני הריצה נוספו עוד חמישה טיפולי פיזיותרפיה בשבוע ועבודה מאוד אינטנסיבית ובכל זאת על מנת לשמור על כושר, להתאמן, מבלי להחמיר את הפציעה.
רגע שבירה שזכור לך ממהלך הצילומים: הרגע שבו הרופא אומר לי שלא בטוח בכלל שאוכל לרוץ את מרתון ברלין, ושכרגע הסיכויים קטנים מאוד. האפשרות היחידה הייתה לרוץ על הליכון חלל מיוחד + 5 טיפולי פיזיותרפיה בשבוע, ורק שבועיים לפני המרתון לקבל תוצאות בדיקה שיגידו אם אני יכולה לעשות את זה או לא. תקופה מורטת עצבים. כשכל החבר'ה רצו חצי מרתון ואני לא רצתי איתם, אחרי חצי שנה של אימונים בהם עשיתי כל כך הרבה וויתורים וגייסתי כל כך הרבה כוחות למשימה, תחושת חוסר הוודאות הייתה רגע שבירה מאוד גדול בשבילי.
מה היה הרגע בו הרגשת שאתה יכול לעשות את המרתון: זה תהליך כל כך ארוך ומורכב פיזית ונפשית, כך שאתה אף פעם לא יכול להיות בטוח. זה מלווה בכל כך הרבה ספקות ורגשות מעורבים. ריצה אחת ניתן לחזור הביתה ולהרגיש על גג העולם, ויום למחרת לצאת לריצה, ולחזור במונית כי פשוט לא מצליחים לרוץ.
למי מהחברים בקבוצה התחברת במיוחד: התחברתי לכל אחד ממקום אחר, דיאנה הפכה לחברת הריצות שלי, אריה אימץ אותי כמו בת, מוטי היה מודל. אם הוא יכול כל אחד יכול, ואיתמר בעיקר גרם להכל להיות מצחיק וקליל.
מה למדת מהקבוצה שלך: למדתי שיש מקומות שבהם אתה משתתף ולא מתחרה, וזה לא פחות חשוב, ולא פחות כיף.
ממה הכי נהנית במהלך האימונים: מהסיפוק העצום של כבישת היעדים, העובדה שלרגע אחד אתה לא רץ בכלל וכחודש וחצי אחרי אתה כבר רץ 5 ק"מ, ואז 10 ק"מ ואז 12 וכן הלאה וכן הלאה. מרוב שזה לא נתפס, אתה מתמלא סיפוק אדיר, כמובן שגם נהניתי מהריצות המשותפות עם הקבוצה בפארק,
אילו שינויים חלו בך במהלך הצילומים, פיזיים ונפשיים: עברתי תהליך מואץ של התבגרות. המרתון פרט לי על כל מיתר של רגש, חשף הרבה מאוד רגישות.
מה למדת על עצמך במהלך החוויה: ראשית, שאני מאוד-מאוד רגישה. שנית, שלפעמים כיבוש מטרה רק כי החלטתי עליה עלול לפגוע בי בסופו של דבר. והכי חשוב, מנטלית, אני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי. יש דברים שפשוט לא תלויים בי, והחכמה לדעת לשחרר אותם ולחשוב על דרכים יצירתיות כדי לדעת לעקוף מכשולים שבדרך.
האם גם כיום, לאחר המרתון, את ממשיכה להתאמן: אכן כן, אבל לא באותה עצימות. אני רצה פעמיים בשבוע, ומשתתפת בתחרויות של עד 10 ק"מ. מרתון זה חתיכת עניין, שמצריך הרבה מאוד זמן ומשאבים. אין לי ספק שתחרות נוספת באה בחשבון, ובעתיד הקרוב.
אילו תגובות קיבלת מהסביבה הקרובה: פירגון גדול מאוד! היו את הספקנים, היו את אלו שזה לא נתפס בעיניהם, אבל עם ההתקדמות של המרוצים והתחנות, הם פשוט האמינו בי.
מה היעד הבא מבחינתך: קריירה, זוגיות ומשפחה. לא בהכרח בסדר הזה, אה ואולי איזה מרתון קטן בפריז.
איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשים שחושבים להתחיל לרוץ: אין קשר לגיל, זמינות, או מצב פיזיולוגי. הכל בראש, המוח שלנו הוא האיבר הכי חזק בגוף. אנחנו לפעמים לא מבינים בכלל מה ניתן לעשות איתו ולאן הוא יכול לקחת אותי - כפי שאמר גלעד: ריצת מרתון 80% מנטלי ו20% מנטלי.