סוף הדרך: כובש שער נצחון בדקה ה-86 ומנופה מהקבוצה

מתיחות, הנפות ירכיים באוויר, חיוכים לעבר הקהל המקלל, מבטים מלאי לחץ לכיוון הספסל, עד שבדקה ה-80 זה קרה. "ZION, תחליף בגדים, אתה עולה עכשיו", צעק לעברי המאמן, ואני, בצעדים קטנים, התקדמתי לעבר הספסל, סדרתי את מגני העצם, שמתי על עצמי לראשונה של החולצה של "קראיובה" ונעמדתי על נקודת החילוף. "ועכשיו, הרכש החדש שהגיע אלינו כל הדרך מארץ הקודש והחומוס", הדהד הקול של הכרוז באצטדיון, "קבלו את מספר 9, קבלו את ZION מואסי". אם חשבתם שבאותו רגע עור התוף של כל יושבי האצטדיון יקרע מרוב אושר, צר לי לאכזב אתכם - השקט שהשתרר באצטדיון היה כואב על סף המעליב.

אחרי חיבוק קר עם השחקן שהחלפתי, רצתי פנימה אל המגרש וחילקתי את הוראות המאמן ליתר השחקנים. למרות הבילוי הלילי שלנו שבוע לפני, בו באמת הרגשתי שחברתית יש לי סיכוי לא רע להשתלב בקבוצה, יתר השחקנים קיבלו אותי בצורה הזויה נורא וזה נראה היה שבכלל עליתי לשחק נגדם. למרות הכל, תפסתי את מקומי ברחבת הקבוצה היריבה, וחיכיתי לכדורים שיגיעו אליי. בכל זאת, אני מספר 9 קלאסי, חלוץ חוד או "חלוץ מפחיד" כמו שאבי "פינצ'ר", הסוכן שלי, הבטיח לכל האנשים שהיה שולח להם קלטות שלי. "זה שחקן של פעם בדור, עין מדויקת, רגל שמאל אימתנית ותמיד נמצא במיקום מושלם ברחבת היריב", הוא היה אומר, והאוהדים של "קראיובה" היו דקות לפני ההבנה שכל מילה שלו הייתה בסלע.

"לך ותסיים את המשחק הזה כי יש לי בשורות קצת פחות טובות בשבילך כשהוא יגמר"

דקה 86, 0-0, שקט מטורף באצטדיון כשחלק מהאוהדים כבר התייאשו, חתכו ומזמן תקועים בפקקים בדרך חזרה הביתה. באותו רגע בלתי נתפס, רגע עליו חלמתי כשהייתי הולך לישון מחובק עם כדור במיטה שלי בנצרת עלית, קבלתי כדור מושלם שהגיע אליי מבעיטת שוער ונותרתי לבדי, מרחק של ריצת 20 מטר מול השוער של "סטיאווה", הקבוצה הכי גדולה ברומניה. פרץ האדרנלין שרץ לי בגוף באותו רגע ירד מהמוח אל הרגליים שהחלו לשעוט לכיוון השער בטירוף עד הרגע בו הצלחתי לראות את בוהק הג'ל שמרח השוער והחיוך המפוחד שלו. הנפתי את השמאלית עליה תכננתי לבנות קריירה שלמה ושחררתי עשרות קילו של עצמה בבעיטה הכי חזקה שבעטתי אי פעם. הכדור נכנס. אנחנו מובילים 1-0 משער שלי ועוד חמש דקות תקרע את האוויר שריקת הסיום. מי היה מאמין? חמש דקות על המגרש, משחק ראשון בקבוצה, וכנראה שאני גם אחראי על הניצחון הראשון של הקבוצה העונה.

בשניות הראשונות עדיין הסתכלתי על הקוון כדאי לוודא שמה שקרה פה עכשיו זו מציאות. אחרי שראיתי שהשופט סימן לכיוון עיגול האמצע שער חוקי למהדרין, התחלתי לרוץ כמו מטורף בהיסטריה מוחלטת – הורדתי חולצה וזרקתי אותה לקהל (אז עוד לא היו מקבלים על זה צהוב), לא נרגעתי וחיפשתי רק את פינצ'ר ביציע, אבל לא מצאתי אותו. "גולללללללל, ZION מואסי, גולללללל", שאג הכרוז באצטדיון והקהל היה בטירוף. למרות שלא מצאתי את פינצ'ר ולמעשה הייתי לבד ברגע הכי גדול בקריירה שלי, האושר שטף אותי – המשכתי לרוץ מסביב לאצטדיון עד שהגעתי לספסל וחיבקתי את המאמן. "כל הכבוד ZION", הוא לחש לי באוזן בזמן שחבקתי אותי, "כל הכבוד, אבל עכשיו לך ותסיים את המשחק הזה כי יש לי בשורות קצת פחות טובות בשבילך כשהוא יגמר".

נשארתי המום. בשורות פחות טובות? ולמה לעזאזל הוא אומר לי את זה שתי דקות לסיום המשחק ולא יכול לחכות עם זה לחדר ההלבשה?

חזרתי בצעדים כבדים למגרש ובלב רק ספרתי את השניות לסיום המשחק. מיד עם השריקה שבישרה על ניצחון שלנו עם שער שלי, רצתי לחדר ההלבשה, ואחרי מקלחת זריזה, חיבוקים מכל השחקנים ושיחה קצרה שעשה לנו המאמן, השחקנים החלו להתפזר איש איש למכונית הפאר שלו עד שנשארנו אני והמאמן לבדנו בחדר ההלבשה. "ZION, אני מצטער לבשר לך אבל החל ממחר אתה כבר לא חלק מ'קראיובה'. התגלו כמה בעיות שלא אוכל לפרט לך כרגע, אבל ככל הנראה כבר מחר ניאלץ להיפרד ממך וייתכן שתחזור חזרה לישראל. בכל אופן, אני ממליץ לך לדבר כבר היום עם אברהם, הסוכן שלך".

מיותר לציין שהייתי בהלם מוחלט. הוא השאיר אותי לבדי בחדר ההלבשה ויצא. אחרי דקות ארוכות בהן ניסיתי להבין מה בדיוק קרה יצאתי בסערה מחדר ההלבשה בניסיון למצוא את פינצ'ר. מה כבר קרה ברבע השעה בה הייתי על המגרש? מה כבר יכול היה להשתבש?

>> בשבוע הבא ציון מבין בדיוק מה השתבש, אורז מזוודות, ומגלה שלמרות הכל, דרכו באירופה רחוקה מסיום

"שחקן זר", שני, אחרי "יצאת צדיק"