מרב מילר משוטטת במסדרונות בית החולים שיבא, עוד לא מעכלת שחייה השתנו לתמיד. "זה קשוח מאוד להיות פה. כולם חולים סביבך, את מזהה חולים שעברו כימו. אני רוצה הביתה. הילדים לא יודעים כלום עדיין, אפילו לעצמי אני עוד לא מסבירה. בא לי שזה יעלם", סיפרה מרב בפתח סרטה "בעיניים פקוחות" ששודר הערב (ראשון) ב"חשיפה".
עד פברואר 2019 מרב חיה "חיים רגילים": שני ילדים, בעל, עבודה שהיא אוהבת כמגישה בערוץ 12. אלא שאז, ברגע אחד, המציאות השתנתה. "זה התחיל מעניין שולי, קוסמטי. עפעף שמאל שלי קצת צנח וחשבתי שזה הגיל, שאולי הגיע הזמן לראות פלסטיקאי", שחזרה, "הוא שלח אותי ל-MRI מוח ומשם שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה".
בראשה של מרב אובחן גידול שמאיים על הראייה שלה. "אני עלולה להתעוור. יש מחשבה בלתי נסבלת, שלא אוכל לראות את הילדים שלי גדלים. הם הדבר הכי יקר לי ואני מפחדת. מפחדת עליי, מפחדת עליהם. יצאתי לקרב על העיניים שלי".
המגישה הובהלה לניתוח, אלא שהרופאים לא הצליחו להוציא את הגידול. כעבור שנה הגידול גדל והחשש כי מרב תאבד את מאור עיניה נהיה ממשי עוד יותר. כיוון שניתוח אינו אפשרי, הוצע לה לנסוע לטיפולי הקרנות מיוחדים המתקיימים בבית חולים בווינה. "הגידול גדל ולוחץ על עצבי הראייה", הסביר ד"ר ליאור צח, "זה יקשה עלינו עם הזמן יותר ויותר להבטיח שנצליח לשמור את הראייה. הגידול ימשיך לגדול, השאלה רק מתי ואיך. אם הוא יגדל וילחץ על העצבים, ייגרם נזק שאותו כבר לא יצליח לתקן".
הטיפול הציע תקווה גדולה, אבל גם סיכונים אפשריים. "קרינה יכולה לגרום להתפתחות של גידולים. אזורים מסביב יכולים לחולל מוטציות שאולי יפתחו גידולים. את לא תהיי פטורה ממעקב לתמיד", אמר ד"ר צח. מרב גילתה כי היא עלולה לסבול גם מאובדן זיכרון לטווח קצר ומאובדן שמיעה בעקבות הטיפולים. עם זאת, הסיכון שלא לטפל גדול יותר: "שדה הראייה יכול להיפגע חלקית, חצי משדה הראייה, אבל גם הכל יכול להיפגע".
מרב נאלצה לקבל החלטה מהירה אם לעזוב הכל ולנסוע לחודשיים לאוסטריה, או להישאר בארץ ולקחת סיכון שהגידול ימשיך לגדול. במקביל, המשבר שעברה הוביל גם לגירושיה מבעלה ב-13 השנים האחרונות, אייל שרמן. "אלה ימים לא פשוטים, אני בהתלבטות, ובזמן הזה הפערים בבית מתחילים לצוף. זמני משבר זה משהו שמאוד יכול לאחד בני זוג, אבל גם לפרק אותם. את אייל ואותי זה הרחיק והחלטנו להיפרד. אני עוברת בו-זמנית את שני האירועים הכי קשים בחיים שלי - הבית שלי מתפרק, ואני מפחדת".
אחרי שנתיים שבהן ילדיה של מרב, בן ויובל, לא ידעו על המתרחש, בחרה לשתף אותם ולנסוע איתם ביחד לווינה: "כל השנתיים האלה הילדים לא היו בתמונה, לא ידעו מכלום, אבל ברור לי שאני חייבת לתת להם הסברים. חששתי שאבהיל אותם, שאשרה עליהם פחד. החלטנו שאני אסע והם יצטרפו אליי שלושתם, גם אייל. אייל ואני לא ביחד חודשים ארוכים, זה לא משהו שהוא בהכרח טריוויאלי. ברור לי שהילדים הם מקור הכוח שלי, אבל אני חוששת שלא ארגיש טוב, שלא אתפקד, שלא אוכל לדאוג להם".
ב-1 בפברואר 2022 טסה מרב לווינה. "הרגשות מעורבים. עוד לא נפל האסימון שאני עוזבת לחודש וחצי. ברגע שאשים את הראש שלי מתחת למכונה, נגמר הסיפור. הקרן הראשונה וזהו, הרכבת יוצאת מהתחנה. אין חרטות, אין עיכובים. אני רוצה לקחת את המסע הזה גם כהזדמנות, לנצל את הברייק הזה מהשגרה שנכפה עליי ואפילו לנסות ליהנות מהתקופה הזאת".
חברתה הטובה, מיכל ינאי, ליוותה אותה בימים הראשונים בווינה ותיעדה את רגעי החרדה. "לפני הניתוח היה לי פחד מוות, פחדתי שלא אקום. לא לראות יותר מצמית אותי מפחד. יש אלף תופעות לוואי מפחידות, אבל רק הראייה מפחידה אותי".
המומחה לקרינה אונקולוגית ד"ר יוגן הוג וצוותו התאימו למרב מסכה לטיפול בקרינה. "היא נצמדת לפנים ושומרת ששום דבר לא יזוז, שהקרינה תהיה תמיד מדויקת למקום הנכון. זו מסכה צמודה בטירוף, לוחצת, לא נעימה במיוחד, כולה חורים - ובכל זאת אני לא מצליחה לנשום. אני די במצוקה, רוצה לקום וללכת, אבל יודעת שזו לא אופציה".
הימים הראשונים בווינה לא היו קלים. באחת הפעמים שהלכה לסופר, נכנסה פנימה ולא הצליחה להיזכר מה רצתה לקנות. דקות ארוכות חלפו עד שנזכרה. במקרים אחרים, חשה תופעות לוואי לא פשוטות. "אני גמורה, מחוסלת. התחילו בחילות, חזר כאב הראש. יש לי מין דקירות משונות בראש. נבהלתי, וזה עשה את זה יותר רע. אני מתעוררת בלילה בחושך, לא רואה כלום, וזה הפחד הכי קמאי שלי עכשיו - שאדליק את האור ולא יקרה כלום. אני מתעסקת במוות, בשבריריות החיים, באובדן שליטה מוחלט".
ב-15 במרץ התקיים הטיפול האחרון. "אני יוצאת מבית החולים בפעם האחרונה, לא ייאמן שהטיפולים הסתיימו. זהו, נגמר, אנחנו חוזרים לארץ. יש קצת באסה לחזור וגם קצת נפילת מתח. אני מאמינה שאני בדרך להחלמה מלאה".
כעבור שלושה חודשים ניגשה לבדיקת MRI (דימות תהודה מגנטית) נוספת, מתוך תקווה שתגלה שהגידול הצטמק. "מה יקרה אם הוא גדל, שזה לא עצר אותו? זו אופרה אחרת, שאני מנסה שלא לחשוב עליה. בכל פעם שמשהו בעין שלי טיפה משתנה אני מבועתת, נחרדת. מספיק שהעין קפצה, שהיה צל או שאני מסונוורת, ואני שואלת אם משהו השתבש לי בראייה? אני מרגישה שהעיניים שלי עייפות. יש מלא תרחישים לא טובים, אבל אני לא רוצה לתת מקום לתסריטים האלה. דמיינתי את היום שזה נגמר, שהכל בסדר ואני חוזרת לחיים שלי".
עם הגעת תוצאות הבדיקה הבינה מרב שהמסע שלה ממש לא נגמר. "כל הזמן דמיינתי את הרגע שאני פותחת שמפניה, שמגיע MRI שהכל תקין וזהו. ואז הגיעו התוצאות. נכון לרגע זה הכל בסדר, הגידול לא גדל, אין שינוי בעצם. מה שידעתי, אבל לא הפנמתי, זה שזה לא נגמר. זה לא נגמר היום, זה מסע. קשה לי המחשבה שבעוד חצי שנה אצטרך לעבור את השבוע הזה שוב. אין תאריך שבו אפשר יהיה להכריז שהמלחמה הסתיימה. אלמד לחיות עם זה. אני בריאה, מתפקדת. הייתי במסיבת הסיום, הייתי במסיבת פורים ואהיה גם בבאה. אני בוחרת לשמוח".