"הלוויתן הקטלן, האורקה, רחוק מלהיות היצור הימי הגדול ביותר. ואל תתנו למראה השחור לבן הסימטרי והחביב שלו לבלבל אתכם – כי מדובר במלך של האוקיינוסים, באריה של הים, באחד הטורפים הכי קטלניים והכי המתוחכמים שיש בטבע בכלל. נו, קטלן.
מדובר ביונק באורך של עד כעשרה מטרים, גודל של אוטובוס קטן, שחי בכל האוקיינוסים בעולם, יצור יוצא דופן וחכם בצורה שאנחנו אפילו לא התחלנו להבין. הם חיים כשבט, כמשפחה גדולה, שאותה מובילה דווקא הנקבה הבוגרת – הסבתא. כמו אצל בני האדם לכל שבט כזה יש שפה משלו ולכל שבט אוכל שהוא אוהב – יש כאלו שטורפים כלבי ים ויש כאלו שלא יגעו בזה ויזללו דגי הרינג. ואת הציד הם תמיד יעשו יחד כשהם שורקים ושרים אחד לשני ב"קטלנית".
היתרונות של היונק החכם והיפה הזה היו גם החסרונות שלו – בגלל זה בני אדם כלאו אותו והתעללו בו בפארקי מים במופעי ענק עם תרגולים מטופשים ובדיעבד גם אכזריים.
לכן אנחנו רצינו לפגוש אותו בטבע, במקום שבו הוא חי, שזה בין השאר בים הצפוני. עלינו על מה שהיה שוברת קרח ישנה, בקור שרק חורף נורבגי יודע לספק, והמשימה היא לחפש אחרי להקות האורקות ואז לעשות את המעשה ה(לא ממש) הגיוני ולקפוץ אל תוך מימיי האוקיינוס הקפוא, שטמפרטורת המים שלו היא 2 עד 4 מעלות. קור שמספיק רק כמה דקות של טבילה בו כדי שהגוף של "יונק יבשתי מסוג אדם" יהפוך בעצמו לאוכל דגים קל להגשה.
היינו שבוע על הספינה, ואנחנו מפליגים בנוף של הרים מושלגים וים שחור שנראו כאילו נלקחו מסצנה דרמטית במיוחד של משחקי הכס. והיה קר כל הזמן, וחושך, ומעט האור הגיע רק למשהו כמו שעתיים של דמדומים שבהם השמש מתחילה לעלות, נוגעת לא נוגעת בקו הרקיע, חושבת לרגע לזרוח, ואז חוזרת למטה אל החשיכה.
זה משאיר לך משהו כמו רק שעתיים של קצת אור בכל יום לחפש את האורקה, שבהם אתה עולה בכל פעם על הביגוד הטרמי המשוכלל של שלוש שכבות, קופץ למי הקרח – ו..לא רואה כלום. רק מרגיש את הפנים קופאות עד כדי שאתה מתקשה להזיז אותם, מתקשה לדבר.
האפלה והקור הכמעט תמידיים לא מפסיקים להציק, מה שגם מקשה על הנפש. לא סתם שיעור ההתאבדויות במקומות האלו גבוה במיוחד.
כמו בכל מסע מהסוג הזה אתה נוסע רחוק כדי לנסות ולחפש שם קצת את עצמך. שנתיים לפני כן נכנסתי חזיתית עם אופנוע במכונית, דוקאטי נגד וולבו, שניהם טוטאל לוסט. שכבתי על אספלט בצפון איטליה עם עיניים פתוחות אל השמיים, אין לי עדיין מושג מה קרה לי, ואני לא יודע עד כמה נפגעתי ואם בכלל אלך שוב. רק בדיעבד הבנתי שאם האמבולנס היה מאחר בכמה דקות, סתם נתקע לו באיזה פקק - הכל היה נגמר.
אנחנו באים לפה לכמה שנים בלבד, לתקופה קצרה ומוגבלת שהיא בעצם צבר מצומצם של חוויות ואירועים שעושים אותנו מי שאנחנו. ונכון, אופנוע זה מסוכן, אבל הוא חלק מהחיים שלי, ממה שאני אוהב לעשות, מה שגורם לי לחיות. אני כותב את זה משום שאחר כך בשבועות הארוכים בבית החולים ראיתי סביבי כל כך הרבה אנשים שהגיעו לשם בגלל דברים שאף אחד לא אמר להם לא לעשות – כאלו ששברו עצמות בגלל טיפוס על כסא רעוע או שהתפרקו לגמרי אחרי שהחליקו על רצפה רטובה במטבח. שם בשיקום כשלמדתי ללכת מחדש, הובהר לי שוב כמה החיים הם אירוע קצר וחד-פעמי, ועד כמה הגוף שלנו הוא מכונה מורכבת, שמפתיע בכל בוקר מחדש שהיא בכלל עובדת, ועד כמה צריך להעריך את זה.
לסדרה קראנו "עד הקצה" והיא עוסקת בטבע, באדם ובקצה של שניהם, כי שם בקצה אתה קופא למוות על קרחון או מזיע על דיונה לוהטת באיזה מדבר, ולפעמים קשה ולעיתים אתה סובל ממש, אבל שם בקצה, זה תמיד – הרבה יותר מעניין.
סרטו של דני קושמרו "עד הקצה - לשחות עם לווייתן" שישודר היום, אחרי החדשות בקשת 12, מתעד את המסע אליו יצא מגיש החדשות כשנתיים לאחר תאונת האופנוע הקשה שעבר באיטליה. קושמרו טס עד לגבול הקוטב הצפוני בנורבגיה כדי לחפש את האורקה, הלווייתן הקטלן והנדיר, מתוך שאיפה להמשיך להתנסות בחוויות קיצון מסביב לעולם.