אני לא יודע לעשות צמה סינית. פשוט לא מצליח לי. צמות פושטיות אני עושה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. קוקיות, ביורקיות (גולגולים בשפת העם), צמות מסביב לראש, הכל הכל. אבל אני לא מצליח לפענח את סוד הצמה הסינית. אני לא מצליח שהצמה תצא הדוקה מספיק וסימטרית.
לפעמים כשאנחנו הולכים בבוקר לגן, אנשים ברחוב אומרים להגר: "אילו צמות יפות! אמא שלך כל כך מוכשרת!". אמא שלה באמת מאוד מוכשרת בהמון דברים ובטח בענייני שיער, אבל אני זה שקולע את הצמות.
אני גם זה שמביא לה מים כי אי אפשר להירדם בלי מים. ועוד מים. וחיבוק. אחרון! טוב רק עוד נשיקה אחת וזהו.
אני זה שמחבק ומנשק ובוכה עם הגר כשהיא נופלת ומקבלת מכה או נעלבת כי ילדה גדולה אחת דחפה אותה על המגלשה.
אני הולך איתה לרופאת הילדים המקסימה שלה, דואג שיהיה טנא לשבועות ושמלה לבנה לקבלת שבת. זה כיף גדול. כיף לקום איתה בבוקר, כיף לספר סיפור לפני השינה ולקשקש על מה היה היום בגן ובעבודה, להכיר את כל השירים והריקודים מתכניות הטלוויזיה שלה ואת כל הילדים וההורים מהגן. זה עולם שלם ואני מאושר להיות חלק משמעותי ממנו.
כשהגר עונה בנונשלנטיות למתעניינים שאבא הוא זה שעשה את הצמות, היא כבר יודעת. היא מכירה את המבט המופתע. אבל בגיל חמש וחצי לאט לאט מחלחלת לה ההבנה שאנחנו לא בדיוק בדיוק כמו כולם. מה שילדה בת חמש וחצי מתחילה להבין, אני טרם הפנמתי.
אני אוהב לחשוב שאני בחור אינטליגנט למדי. אני מבין שאנחנו מעט חריגים בנוף (אפילו התל אביבי!) כי אין הרבה כמונו. מבין את הפליאה. אבל את הרמת הגבה אני כבר פחות מבין.
בעולם בו אנחנו אומרים ומראים לבנות שלנו שהן יכולות לעשות הכל ולהיות הכל, בעולם בו גידול הילדים הופך שוויוני יותר ושיתופי יותר בין נשים לגברים, אני פשוט לא מצליח להבין את ההלם של אנשים מהעובדה שבמשפחה שהתפרקה, הגבר הוא זה שמגדל את הילדה כמשמורן יחיד. במקרה שלי, לאחר שאמא של הגר ואני נפרדנו, סוכם בינינו כי הגר תגדל איתי במשמורת מלאה. הסידור הזה מביא לאותן הרמות גבה.
צריך להיות הוגנים. יש המון תגובות יפות ומרגשות. הרבה פרגון ועידוד וזה מחמם ומרחיב את הלב. אבל יש גם את האישה בחנות הנעליים שתוהה איך אשתי שלחה אותי לקנות נעליים לילדה? "זה מה שקורה כששולחים גבר לעשות עבודה של אישה", היא אמרה בביטחון גמור בצדקתה.
או את נציגת השירות של קופת החולים שהתלוננתי בפניה ששוב ושוב הקופה מעבירה אוטומטית את מרפאת האם של הגר לסמיכות עם מקום המגורים של אמא שלה. כשהתחננתי רק לדעת לאיזו מרפאה היא משויכת קיבלתי את התשובה הלקונית: "תשאל את אשתך".
התגובות האלו לפעמים מעצבנות ולפעמים מעלות גיחוך. לפעמים מחזקות ומזכירות לי עד כמה ההחלטה ללכת בדרך הזאת היתה טובה ונכונה. אני מודה שזה מדאיג, שככל שהגר תתבגר כך היא זאת שתצטרך להתמודד עם דעות קדומות ורוע לב של אנשים.
בינתיים, אני זה שדואג, ומלביש ומקלח וחושב ומחבק ונוזף ומשחק ונהנה מכל רגע. הכל חוץ מצמה סינית. את המרכיב הזה בהורות לילדה עוד לא פיצחתי. ואולי אני קצת נאחז בתסכול הזה, כי בתכלס הוא קטן מול הדאגה המתמשכת מכך שלחברה שלנו קשה להכיל אבא שמגדל ילדה לבד.
"ילד של אבא": סרטה של גלית גוטמן ישודר הערב בקשת אחרי "מה זה השטויות האלה?!" עם עדי אשכנזי
